אהבה בוערת

נפגשנו כשהייתי בן 15. חבר טוב הכיר בינינו ומאז, פרט לכמה ריבים לא משמעותיים שלא נמשכו יותר מכמה חודשים, אנחנו ביחד. אש ניצתה מהרגע הראשון והיא ממשיכה לבעור עד היום. אהבה כל כך גדולה שאנשים רבים אומרים שהיא תהרוג אותי.
בהתחלה היינו כל הזמן ביחד. באוטובוס, בקולנוע, ברחוב; דלוקים אחד על השני. סיפרו לנו כמה טוב אנחנו נראים יחד. התגלגלנו יחד בכל מקום וכולם קיבלו אותנו כמו שאנחנו. הייתה אהבה אמיתית, נטולת קנאה. היא עברה מיד ליד, כל חבריי ידעו אותה זה אחר זה אבל זה לא פגם בטוהר אהבתנו.
בילינו יחד כל כך הרבה זמן של אינטימיות. שמחנו ביחד, העברנו רגעים של בדידות ביחד. היא תמיד הייתה לידי ועבורי, מבלי לדרוש דבר, בלי להציב תנאים, נתנה את עצמה באופן מלא עד הסוף.
הזמנים השתנו ואהבתנו התחילה להתפרש כחולשה. יותר ויותר אנשים התחילו לסכסך בינינו ולהגיד שזאת אינה אהבה בריאה, קשר חולה, זו בעצם תלות, והתחילו לחפש את מגרעותיה. זה רק חיזק אותנו ואת אהבתנו.
ואז באו החוקים. בהתחלה אפשרו לנו להיפגש רק בחלק האחורי של האוטובוס, אחר כך אסרו עלינו להיות ביחד באוטובוסים בכלל, אחר כך בשדות התעופה, במטוסים, בבתי קולנוע ובכל מקום ציבורי. אסרו עלינו להיפגש אפילו בבתי קפה, פאבים ומסעדות, המקומות בהם בילינו כל כך הרבה ואהבנו כל כך להיות ביחד.
נראה שעכשיו נצטרך לרדת למחתרת, למקומות אפלים ומלאי עשן או למקומות מבודדים כי עוד מעט אפילו לספר על אהבתנו יהיה לא חוקי; אך האהבה תמשיך לבעור.