מפעל חיים

בס"ד

שקט. רק קול פסיעותיו של גבריאל נשמע. מבט חטוף בשעון מגלה שהשעה אחת בלילה. גבריאל יודע שעכשיו הוא הולך להגשים חלום. הוא יודע שמה שמפריע לו לעשות זאת, הוא גם המניע. ברגשות מעורבים הוא לוקח את המפתח הכחול לידיו ופותח את הדלת. ריח של אבק עולה באפו, הוא נושם עמוקות כאילו זה הדבר היחיד שמחזיק אותו. הוא פוסע לאיטו לתוך הבית, רואה את התמונות העולות לנגד עיניו, חש את הריחות העולים באפו, נתקף רגשות וחוויות של אז. הוא שומע את רבי חיים אומר פירוש על הפרשה, מחדש חידושים, כאילו היה זה אתמול.
עם כל הקושי לגעגועי העבר, גבריאל מגיע לחדר אוצרות העבר. הוא מוצא את כל הסיפורים שרבי חיים היה מספר, את כל החידושים שהיה מחדש, את כל התמונות שהיה מראה: 'רבי חיים עולה לארץ', 'רבי חיים לומד עם רבי זלמן'. אוי רבי חיים, כמה חבל שהוא כבר לא פה, לא אומר חידושים, לא שואל: "איפה אתה אוחז בגמרא?" לא מחייך את החיוך שלו, לא אומר מילה טובה, כמה חבל.
רבי חיים היה תעלומה בפני עצמה. הוא הגיע מהגולה, ללא קרובי משפחה. הוא הגיע הישר לשכונה. על אף שלא היה רב, כולם כינו אותו 'רבי חיים'. תמיד היו בפיו מילה טובה, חידוש מעניין או סתם חבר לדבר איתו. לפני ארבע שנים החזיר רבי חיים את נשמתו לבורא.
גבריאל ניקה את החדר המאובק ויצא החוצה. הוא הסתובב ברחובות עם הרבה מחשבות, בלי לשים לב לאן רגליו מוליכות אותו. גבריאל ניזכר באותו יום שרבי חיים בא אליו ואמר לו:"גבריאל, אני יודע שאני זקן, ובעוד זמן מה אחזיר את נשמתי לבורא. אני מעביר לידך את ביתי, כדי שתוכל להגשים את חלומך ולקחת תחת חסותך ילדים ללא דיור, מזון ואהבה"
תוך כדי הליכה והעלאת זיכרונות, הבחין גבריאל בזווית עיניו בילד קטן כבן חמש, נובר בתוך פח האשפה בחיפוש אחר מזון להשביע את נפשו. גבריאל התקרב אליו בצעדים קטנים, כדי שלא יפחיד את הילד. אחרי מספר ניסיונות ליצור קשר עין עם הילד הוא הצליח,הוא גילה מבט של פחד ורעב מעיניו. גבריאל עצר, פתח את התיק, והוציא תפוח עץ גדול ועסיסי. הוא הושיט אותו לילד ואמר לו "קח, אל תפחד". הילד נישאר המום למספר שניות, ואחר כך התאושש, לקח מגבריאל את התפוח, ואכל אותו בתאבון גדול. כשגמר לאכול את התפוח, הילד הסתכל בגרעינים, הסתכל על גבריאל, ומבט שאלה הובע מפניו. גבריאל חייך הושיט לו את ידו ואמר לו : "בא, אני רוצה להראות לך משהו". הילד לקח את ידו והם צעדו יחדיו לביתו של רבי חיים. גבריאל הוביל אותו לחצר, ופנה אל הילד: "אתה רואה את הגרעינים האלו? עכשיו הם רק גרעינים, אבל רק אחרי שנשתול אותם באדמה, נשקה אותם ונטפל בהם, יגדלו לנו עצי פרי תפוח שמהם נוכל לאכול תפוחים בשפע. האם אתה חושב שכדאי להשקיע עכשיו לשנים הבאות?". הילד, נבוך מפנייתו של גבריאל, שתק. הילד שראה שגבריאל מחכה לתשובתו ענה לו: "כדאי כבר להשקיע עכשיו לשנים הבאות." גבריאל חייך אליו, ושאל אותו "למה שלא תביא לי את האת חפירה שמונח שם, ואנו נשתול אותו ביחד?" הילד קם, לקח את האת חפירה, והתחיל לחפור. גבריאל סייע לו, וביחד הם שתלו את גרעיני התפוח. הילד כיסה את הגרעינים, ומבט של סיפוק בעיניו.
גבריאל פנה אליו ואמר לו "בא, אני רוצה להגיד לך משהו". הם הלכו לספסל והתיישבו עליו. גבריאל אמר: "אתה יודע, לא רק הגרעינים צריכים טיפול כדי לגדול ולהפוך לעצים, גם בני האדם כך, ואני רואה אותך כמו זרע, שמחכה רק שישתלו אותו ויטפלו בו, והוא יצמח לעץ פורח ויפה." הוא עצר, הביט אל הילד, ושאל אותו "מה שמך?". "מושיק" השיב הילד. וגבריאל המשיך "מעכשיו אתה תיקרא 'ברוך', כי ברוך אתה בבואך. אני אעזור לך להשכיח את העבר, ולבנות לעצמך עתיד, חיים חדשים."
מושיק סימן לגבריאל שהוא מעריך אותו ובוטח בו. גבריאל הכניס אותו לתוך הבית של רבי חיים, שנראה כמו בית מלון בעיניו של מושיק. גבריאל הוביל אותו לחדר השינה, נתן לו בגדיים נקיים, ואמר לו: "יש שם מקלחת, תלך להתקלח, וכשתצא תחכה לך ארוחה חמה על השולחן". מושיק הביט בגבריאל בעיניים אסירות תודה, וניכנס להתקלח. כשברוך יצא, הוא הריח את הריח החם של האוכל, מה שתמיד הריח, וידע שזה מחוץ לתחום. הוא ניגש לשולחן, וגבריאל שם לפניו צלחת עם תפו"א, אורז ועוף. "אבל יש לי רק בקשה אחת", הוא פנה לברוך, "אני רוצה שתוכל לאט, כי הגוף שלך לא רגיל לאכול כמויות של אוכל, אנחנו נרגיל אותו, תהיה בטוח".
ברוך אכל לאט, לפי הוראותיו של גבריאל. ניכר על פניו שהרבה זמן אוכל טוב וטעים לא ניכנס לפיו. כשברוך סיים לאכול, גבריאל הפנה אותו לחדר השינה. ברוך חיבק את גבריאל ואמר לו: "תודה, אני לא יודע איך להודות לך". גבריאל חייך ואמר: "בזה שתגדל לעץ הכי יפה בעולם. לילה טוב וחלומות מתוקים".