" צמיד לבן " פרק 3

איך אני אוהבת טיולים שנתיים. ארוכים כאלה, עם מלא הליכות, קצת להתנתק מכל השגרה שבה אתה חי.
אמנם, אתה נוסע עם אותם ילדים שאתה רואה בכל יום, אבל עדיין- אני אוהבת את זה.
כרגיל, תפסנו כל החברים את הספסלים האחוריים באוטובוס והתחלנו לעשות צחוקים מאחורה.
היה רגיל כזה, כמו כל טיול, השטויות הרגילות של כל החברים שלי.
בשבילי, לקום בשעה הזאת ולהיות בבית הספר בערך שעה וחצי לפני מבדרך כלל הרס לי את כל היום.
הייתי עייפה נורא, ולמרות שהתרגשתי כי ממש חיכיתי לזה- לא היה לי כוח.
טיול לגליל העליון, איפה שבדרך כלל עושים לנו טיולים, היה די צפוי.
חפירות של המדריך להגנת הטבע באוטובוס, חפירות של המחנכת וההערות הרגילות של נהג האוטובוס של ' לשמור על הניקיון '.
חיכיתי כל הזמן רק לערב, כי רק בערב באמת מתחיל האקשן, הכיף.
זה היה טיול שכולל 3 לילות, באוהלים, באיזה מדשאה של בית ספר קיץ או נוער או משהו כזה.
אחרי המקלחת צלצלתי לאבא להגיד לו שהכל בסדר, שאני חיה, ולספר ב-2 משפטים איך עבר עליי היום.
ואחרי השיחה איתו הלכתי לעדן, שהלכה איתי ועם עוד כמה חברות לאוהל של הבנים.
זה היה אוהל גדול כזה, הם היו 5 באוהל לאוהל ממש גדול.
התיישבנו שם כולנו והתחלנו לעשות קטעים.
בשלב מסוים, התחיל להיות לי ממש משעמם.
הם התחילו לדבר על כל מיני דברים מפגרים, וסרטונים מטומטמים שהם ראו ביוטיוב.
ואז, ראיתי את המבט של עמרי בעיניים, הסתכלתי עליו והוא עליי וסימנתי לו- בוא, נלך לדבר.
הוא הבין, קם, יצא, ואני אחריו.
הלכנו והתיישבנו על איזה ספסל ליד השירותים.
" אני מקשיבה ".
" אני מבואס ".
" משהו ספציפי ? “.
" החיים בכללי ".
" אני יכולה לעזור לך איכשהוא ? “.
" כן, להישאר איתי פה, שם באוהל מגעיל כזה ומחניק, נמאס לי ".
" מישהו עשה לך משהו ? “.
" לא , פשוט נמאס לי להיות עם אותם חבר'ה כל הזמן, אני צריך קצת ספייס ".
" וואלה, יפה, למדת משהו ".
" סליחה ? “.
" כן, כבר מלא זמן שאני רואה אתכם דבוקים אחד לתחת של השני, לא זזים אחד מהשני למטר, טוב שקיבלת קצת שכל ".
" כן, גמאני חושב ככה. האמת אני חושב שכל הכיתה, אפילו כל השכבה רואה את זה, אני אישית לוקח עכשיו צעד אחד אחורה ".
" החלטה חכמה , באמת ".
עמרי הוא אחד הידידים הכי טובים שלי, לראות אותו עצוב או מבואס גורם לי להיות עצובה.
עמרי שייך לחבר'ה של הצמיד השחור- לבן. זוכר? אותו צמיד שאמרתי שהוא מ-3 הידידים הכי קרובים שלי? אז הוא אחד מהם.
המשכנו לשבת שם ולדבר, ואז הרגשתי שעמרי לוקח את היד שלי ומחזיק אותה.
" מצטערת. לא אישי נגדך " , אמרתי כשמשכתי את היד חזרה .
" אוי סליחה, לא התכוונתי ".
" זה בסדר, רק אל תעשה את זה עוד פעם ".
" מה קרה? למה את כל כך פוחדת ? “.
" זה פשוט לא מרגיש לי נכון, אני לא רוצה קשר כזה ".
" את לא מרגישה כלום ? “.
" האמת שלא, סליחה אם זה פוגע בך. ממתי אתה מרגיש משהו כזה ? “.
" האמת, מלפני איזה חודש ירד לי האסימון וחיכיתי להזדמנות. כנראה שזה לא הזמן המתאים ".
" גם לא יהיה זמן מתאים ".
" אבל למה ? “.
" כי אני לא בחורה של מערכת יחסים ".
" ומתי תהיי ? “.
" אף פעם אני לא אהיה " , אמרתי לו במילים הכי פשוטות.
" הצעד הזה הולך לעשות משהו? את שונאת אותי עכשיו ? “.
" דביל אחד ברור שלא, אבל אני פשוט לא רוצה חבר עכשיו, זה הכל. ידידים טובים תמיד נהיה, מה נסגר איתך ?! “.
" אני רק מוודה, אני לא רוצה להפסיד אותך ".
" ואני לא רוצה להפסיד אותך, ואני לא רוצה שתהיה מבואס, צא מזה עכשיו ".
" מבטיח ".
וזה היה רק בערב הראשון, תאמין לי שקרו עוד כמה דברים. וואלה היה טיול שנתי רומנטי השנה.
קרן, חברה שלי, היא הבינה שהיא דלוקה על אביב.
ואני, כמו חברה טובה ומצייתת, בגלל שאני ידידה טובה של אביב הצלחתי לקרב ביניהם.
ככה גם היה עם עוד כמה חברים ידידים וכזה, ובכלל הטיול הזה עסק ברובו ברומנטיקה ושטויות כאלה.
היו נשיקות, היו המון! , לא הצלחתי לספור בכלל ולא הייתי באותם מקומות כשזה קרה.
לא מעניין אותי, מצידי שיבלעו אחד את השני כמה שבא להם.
בלילה השלישי, כשכבר מיצינו את כל מה שאפשר לעשות בערבים החופשיים, ראיתי ילד יושב מתחת לפנס גדול כזה כמו פנס רחוב , לבד, ובוהה במשהו.
לקחתי את הרגליים והלכתי לשם.
כשהתקרבתי ראיתי שזה יואב. יואב היה חנון מהאלה שאף אחד לא מתקרב אליהם.
לא נלחצתי, לא נרתעתי ממנו, פשוט הלכתי לדבר איתו.
" הכל בסדר ? “ שאלתי את יואב.
" כן, למה את שואלת ? “.
" כי אתה יושב כאן לבד, בוהה במשהו, נראה שאתה צריך חברה ".
" האמת שטוב לי לבד, אני אוהב את השקט הזה ".
יואב הפגין סוג של ביטחון כזה, הוא לא פחד לדבר איתי בישירות ולהיות חד וברור.
ראיתי שמשהו מעיק לו, ראיתי את זה בעיניים שלו שבכלל לא הסתכלו עליי.
ופתאום זה בא לי, ידעתי מה עובר ליואב בראש.
" אתה מתגעגע להורים הא ? “.
" מה ? “.
" אתה מתגעגע לאמא ואבא נכון? הם חסרים לך ? “.
" וואו כן, איך ידעת ? “.
" המבט בעיניים, התהייה הזאת, החולמנות. אני מכירה את זה ".
" קלעת בול ".
" רוצה לדבר על זה ? “.
" סבבה ".
" מה יש ? חסרים לך ? “.
" אני פשוט לא רגיל להיות בלעדיהם ולנתק איתם קשר. לא ישנתי מעולם מחוץ לבית ולטיול השנתי הזה הלכתי רק בגלל המוזיאון של מחר " , אמר לי יואב בעצב.
" אתה קרוב אליהם ? “.
" הם האנשים שאני הכי אוהב בעולם, אני עובר איתם הכל , מספר להם הכל, בשבילי הם העולם. לא עוזר לי רק לדבר איתם בטלפון, אני ילד של בית, ילד של ההורים ".
" אתה מתבטא ממש טוב, אמרו לך פעם ? “.
" גם את סבבה, בתור פסיכולוגית וקוראת אנשים, יש לך את זה ".
" כן, אני לא אוהבת את זה ".
" למה ? זו תכונה מדהימה ".
" כי כל הפסיכולוגיות הזאת זו לא אני. אם היית קצת יותר מכיר אותי, היית יודע שאני נופלת מלא פעמים לדיכאון כזה, שיש הרבה פעמים שפשוט נמאס לי מהכל, שאין לי כוח לכלום ".
" אבל את זה יש להרבה ילדים בגיל שלנו, בזה את לא מיוחדת. אם תתייחסי לתכונה הזאת של לדבר עם אנשים ולקרוא אותם, ובאמת תאהבי אותה, את תהפכי לבנאדם מיוחד, בנאדם טוב יותר ".
היה משהו במה שיואב אמר, באמת לא ראיתי בכל הפסיכולוגיות האלה דבר טוב, רק את השלילי ראיתי.
הסתכלתי על היד שלי, הסתכלתי עמוק על הצמידים האלה והצמיד של אמא זהר לי באור של הפנס.
" יש לך חוט במקרה ? “.
" האמת שיש לי איזה חוט קצר של שרוך שנקרע לי, למה ? “.
" באיזה צבע הוא ? “.
" חום כהה ".
" רוצה לתת לי אותו? לסמל את הקשר שלנו ? “.
" מה ? “.
" כן, אני עושה את זה עם כל הידידים שלי, זה אומר שאני ממש קרובה אליהם ושהם יכולים לדבר איתי על הכל ".
" למה צריך צמיד בשביל זה ? את הרי יודעת שהם יכולים לדבר איתך בפתיחות גם בלי זה ".
" נכון, אבל זה סימן ההיכר שלי ".
והושטתי את היד שלי לאלון והראיתי לו את כל הצמידים שעל היד שלי.
" אם את רוצה, אין לי בעיה ".
הוא לקח את היד שלי וקשר את הצמיד החדש, צבע חום שמסמל את הקשר שנרקם בטיול השנתי- ביני לבין יואב.
ואז, ההצהרה הקבועה- עליה עוד לא שמעת.
יש לי את השיגעונות שלי, וכשזה נוגע לקשר עם אנשים, אלה האמירות:
" צמיד בצבע _ ( ואז משלימים את הצבע ) , הופך להיות מעתה והלאה סימן הקשר בינינו. מי יתן והצמיד יתן כוח לידידיות שנרקום, לדברים שנספר אחד לשני, לבעיות שנחלוק, לצרות שנרצה להוציא מחיינו. צמיד _ ( הצבע ) , מעכשיו יש לך ערך חדש בחיים האלה ", וככה בערך סיימתי את המפגש עם יואב.
הוא נרתע מחיבוק, אז לחצנו ידיים, והלכתי לדרכי.
הוא התבטא ממש טוב, הוא גרם לי לחשוב על דרך אחרת של הסתכלות.
ואני שונאת לנתח מצבים כאלה ואני שונאת כשמשהו נתקע לי בראש ולא יוצא.
זה באמת עיצבן אותי, זה אפילו הרתיח אותי ששיחה עם יואב לא יוצאת מראשי.
ביום למחרת, היה לנו ביקור במוזיאון לאומנות עכשווית ואז הביתה.
לאף אחד לא היה כוח למוזיאון, כולם כבר הריחו את הבית, אבל אני ניצלתי כל רגע של הסברים.
המדריכה התחילה להסביר ואף אחד לא הקשיב, אני כן הקשבתי- זה היה מעניין.
הייתי רגילה לבקר במוזיאונים כל הילדות. אמא שלי הייתה חולה של אומנות, אלה היו מהמקומות שהייתי הולכת אליהם.
אחרי בערך שעה של הסברים נתנו לנו זמן להסתובב לבד.
כולם פרשו לקפיטריה שהייתה במוזיאון או לחנות המזכרות ואני המשכתי להסתובב לבד.
פתאום עצרתי לפני תמונה ולא זזתי, היא אמרה לי משהו.
תמיד ידעתי שיש לי משיכה מסוימת לאמנות מהסוג הזה, לציורים.
תמונה של ריבוע אבל אחד לא מסודר, כשיש פרצוף של אישה מוסתר מאחוריו ומסגרת עבה שחורה.
התמונה הזאת אמרה לי משהו שלא יכולתי להבין בדיוק מה, היא שידרה לי סוג של מישהי במצוקה.
האמת שאני די רגילה לנתח תמונות, יחסית ללכתוב- לראות תמונה ולכתוב עליה אני באמת אוהבת.
התמונה סיפרה לי את הסיפור שעומד מאחוריה ואז בכיתי.
תאמינו או לא בכיתי, לא ידעתי למה בכיתי ולא רציתי להרגיש כל כך מטומטמת.
עומדת בחדר לבד, מסתכלת על תמונה ובוכה.
אתם בטח חושבים שאני דרמטית מידי או שאני סתם עובדת עליכם, אבל אני בטוחה שאם גם לכם תמונות היו עושות משהו, הייתם בוכים ממשהו בלי להסביר.
ניגשתי לקרוא בצד את מה שכתוב על היצירה הזאת.
קראתי, התרגשתי.
התחושות שעברו אצלי לא היו התחושות שהיו כתובים שם, אבל זה לא עניין אותי.
רק העובדה שתמונה אחת הצליחה לרגש אותי עשתה את כל ההבדל.
ניגשתי לחנות המזכרות וקניתי גלויה של אותה התמונה, וכשחזרתי הביתה אחרי הטיול תליתי אותה על לוח המודעות.
אבא אמר לי שזו תמונה מאוד מפורסמת, ושזה היה מסוג התמונות שאמא שלי הייתה אוהבת להסתכל עליהם.
סיפרתי לאבא בכמה דקות את התקציר של הטיול הזה וחסכתי בפרטים ( כל הקטעים של הזוגות שלנו לא הזכרתי בכלל ) , הוא הבין שעבר עליי טיול מקסים ונתן לי ללכת לישון או יותר נכון- ליפול על המיטה ולהירדם.