יצורי החושך-פרק ראשון
היא רצה לחדרה והם דלקו בעקבותיה.
מייביס נכנסה לחדרה וטרקה את הדלת. היא שמעה אותם מייללים מבעד לדלת הסגורה.
היא קפצה ממיטתה, מכוסה זיעה.
"זה היה רק חלום" הרגיעה את עצמה מייביס והלכה לחדר האמבטיה כדי לשתות כוס מים.
כאשר גמרה לגמוע את המים הצוננים בשקיקה, נשמע רחש מכיוון החדר של הוריה.
היא הלכה בשקט לחדרם כאשר נתקלה במישהו.
מייביס צרחה וקפצה אחורה.
הדמות הדליקה את האור ופרצופה נתגלה.
מייביס הסתכלה על הדמות והחלה לעוות את פניה בגועל.
"אמא מה קרה לפנים שלך ? הן כחולות !" התחלחלה מייביס.
"אה.. משחה לעור… נגד פצעים…" מילמלה האם וקולה נשמע צרוד וחורק.
"הכל בסדר ?" שאלה מייביס בחשדנות.
"מצוין מותק… אמ.. תחזרי לישון טוב ?" אמרה האם ועקפה את מייביס בחדות והחלה יורדת למטה.
"לאן את הולכת ?" שאלה מייביס, אך כאשר לא קיבלה תשובה החלה לחזור לחדרה.
בדרך היא הציצה לחדר הוריה וציפתה לראות את אביה ישן בשלווה לבדו במיטה הגדולה, אך לחרדתה גם אמה ישנה לצידו !
"יצורי חושך…" מלמלה מייביס "איך לא עליתי על זה קודם ?!" כעסה על עצמה.
היא חטפה את הספר הירוק מהמדף העליון והחלה מדפדפת בו בפראות.
"מה הם אוכלים, איך מגדלים יצורי חושך, מה תפקידם בעולם… " הקריאה מייביס את הכותרות "או הנה זה ; מה עושים כשהם בבית שלך " אמרה מייביס ונגעה בקצה של אצבעה בסימן הזהוב הקטן שצויר ליד הכותרת.
בן רגע המילים התעררבו ונוצר דף חדש עם הוראות כתובות עליו.
"אוקיי צריך כוס זכוכית, מיץ תפוזים.. אוקיי יש הכל !" אמרה מייביס, סגרה את הספר ושמה אותה תחת ידה. היא הלכה לחדר האמבטיה של הוריה ולקחה את כוס החרסינה של אמא "אמא תכעס כשהיא תגלה על זה …" מילמלה מייביס והחלה יורדת בשקט במדרגות.
בינתיים נשמעו מילמולים מהמטבח והיה מובן שיש שם מישהו. מייביס תהתה כמה מהם כבר הגיעו.
כאשר היא ירדה למטה והציצה למטבח, היא גילתה לחרדתה את דמותה, רק צבע פניה היה שונה. הוא היה כחלחל.
ליד דמותה היא ראתה את אמה, אביה, את אחותה הלנה ואפילו את השכנים החדשים ; הזוג מייבורמבלי הזקנים.
"שלוש ארבע ו…" מילמלה והעיפה את הכוס על הרצפה בחוזקה. זו התפוצצה לרסיסים שעפו לכל עבר.
מייביס גוננה על פניה בעוד שיצורי החושך סוככו על אוזניהם ופלטו יללות משונות.
"זה כנראה כואב להם" אמרה והחלה מתקדמת באיטיות לעבר המקרר.
היא פתחה אותו והחלה מחפשת בו את המיץ תפוזים.
"אני בטוחה שהוא היה כאן !" אמרה מייביס והסתובבה לאחור בחדות.
יצורי החושך כבר התאוששו משבירת החרסינה והחלו מתקדמים לעברה.
לפתע הבחינה בזווית העין במיץ הכתום נח על אדן החלון במרחק 6 מטרים ממנה.
"תפסו אותה !" צעקה אמה הכחלחלה בקולה הצרוד והצורמני.
מייביס תהתה איך זה שרק לפני כמה דקות היצור הזה התנהג כאילו הוא אחד מהוריה.
מייביס זינקה קדימה בתנופה חדה אך יצורי החושך היו מהירים ממנה.
הלנה תפסה אותה וציפורניה החדות והארוכות הסתבכו בסערה.
מייביס החלה ממררת בבכי, כאשר נשמע צלצול טלפון חזק.
יצורי החושך החלו להתעוות ולאט לאט החלו להתאדות מהאוויר.
כעבור רגע לא היה שם שום סימן לנפש חיה פרט למייביס, ולטלפון המצלצל.
מייביס חייכה בהקלה וחשבה לעצמה, מי יכול להתקשר אליהם כלכך מוקדם בבוקר.
בעיני רוחה עלתה לה רק אפשרות אחת, סבתא סוניה.
"הלו " הרימה מייביס את השפורפרת מכינה.
"היי חמודה !" ענה קולה העליז של סבתה.
"היי סבתא…" אמרה מייביס ופיהקה פיהוק גדול.
"אה, הערתי אותך חמודה ? לא נורא ! את תתאוששי בקרוב ! יש לי חדשות מעולות לספר לך ! את רוצה לשמוע ? " קראה סוניה בקול העליז שלה.
"בטח סבתא" אמרה מייביס בעייפות.
"אוקיי אז מצאתי עוד ספר ישן על יצורי החושך ! נכון שזה נפלא ? בביקור הבא שלכן כאן נקרא אותו יחד !" אמרה סוניה וצחקקה לעצמה כמו מי שספרה בדיחה מצחיקה.
מייביס החלה להתעורר "זה ממש נפלא סבתא, אה.. מה כתוב בספר הזה ?" שאלה מייביס.
"אני לא אגלה לך כדי שזו תהיה הפתעה ! ואז יהיה לנו הכי כיף יחד נכון ? כמו בפעם הקודמת !" אמרה סבתה.
מייביס מלמלה עוד כמה דברי ברכה, אמרה ביי וטרקה את השפורפרת.
היא נזכרה בפעם הראשונה שסיפרה לה סבתא סוניה על יצורי החושך.
מייביס וסוניה היו היחידות שהאמינו שיצורי החושך קיימים.
כל השאר חשבו שזה סתם מיתוס שאמא של סוניה המציאה.
מייביס תמיד אהבה להאמין לסיפורי הפנטזיה של סבתה, ותמיד גם הייתה מתעניינת בהם מאוד.
הסיפור האחרון שסוניה סיפרה לה היה על יצורי החושך, ואז היא גם הביאה לה את הספר הירוק. ספר שמייביס האמינה שהוא מכושף.
כשגדלה קצת לא חדלה מייביס מלהאמין ביצורי החושך, ועם זאת בכל סיפור של סבתא סוניה, הייתה מאמינה בהם אף יותר.
סוניה הייתה מספרת על איך שהיא ואחיה נלחמו ביצורי החושך והגנו על העולם, והייתה לה יכולת סיפור סיפורים מדהימה ! היא יכלה לגרום אפילו לסיפור המשעמם ביותר להיות מלהיב.
היום זאת הייתה הפעם הראשונה שמייביס באמת השתמשה בספר.
היא כלכך רצתה לספר להוריה על המלחמה שעשתה עם יצורי החושך האלה, אבל זכרה את מה שסוניה אמרה :" כאשר תספרי להם את זה, הם יחשבו שאת סתם משוגעת שאוהבת להמציא. וכאשר לא מאמינים לך, אוהו כמה שזה כואב ! גם אם את יודעת שכל מה שאמרת אמת לאמיתה, הם לא יאמינו לאף מילה שיוצאת מהפה שלך ולאט לאט יחשיבו אותך למשוגעת זקנה שמספרת סיפורים…."
עכשיו ידעה מייביס בוודאות שיצורי החושך אמיתיים.
והיא גם ידעה שהם ירדפו אחריה.
ושהיא תצטרך להלחם בהם, ולהשמיד אותם. בדיוק כמו סבתא סוניה ואחיה. רק מסתבר שהם לא השמידו את כולם.
יצורי החושך יכלו להתחפש לכל דבר, וכמעט אף אחד לא ראה אותם בצורתם האמיתית.
הצורה האמיתית שלהם הייתה בסך הכל גוש ג'לי גדול וכחול.
קשה להשמיד אותם, אבל מייביס ידעה שסבתא סוניה והספר יהיו תמיד לצידה ויעזרו לה.
מייביס נכנכסה למיטתה ומיד שקעה בשינה עמוקה.
למחרת בבוקר התעוררה לשמע זעקה שבאה מהקומה למטה. מייביס חשבה שיצורי החושך חזרו, אבל אז נזכרה שאור ושהם לא יכולים לבוא באור.
מייביס ירדה למטה וגילתה את אאמה עומדת מעל כוס החרסינה שלה וממררת בבכי.
מייביס הרגישה רגשות אשמה איומים אבל החליטה בליבה שתיקנה לאמה כוס חדשה וזהה לזאת ששברה, כפיצוי.
"הכלל בסדר מייס ? את נראית חיוורת" אמרה הלנה וגמעה בשקיקה את מיץ התפוזים שהיה על אדן החלון הפתוח.
"לא סתם… חלום רע.." אמרה מייביס והחניקה פיהוק.
מייביס והלנה התארגנו בזריזות והחלו ללכת לבית הספר.
"היי מייס !!" קרא דן, חברה הטוב ביותר, מביתו שעמד בקצה השני של הרחוב.
"היי !! חכה לי רגע !!" קראה אליו מייביס ורצה לעבר ביתו.
"איך היה באיסלנד ??" שאלה מייביס בסקרנות והביטה במזכרות שהיו תלויות על תיקו.
"היה ממש מדהים !! תראי הבאתי לך מתנה אפילו " אמר דן והוציא מתיקו קופסא קטנה בצבע שנהב.
בתוך הקופסא הונח תליון יפהפה בצבע זהב עם שתי סוכריות קטנות ומחייכות עליו.
"זה יפהפה !!" אמרה מייביס וסגרה את התליון סביב צווארה.
בדרך עצרו ודפקו בדלתו של ג'רמי, חברם הטוב. (הם היו שלישיה כזאת)
"היי דן !! איך היה באיסלנד ? בטח קפוא הא ?" שאל ג'רמי וסגר את דלת ביתו.
"היה כיף בטירוף !! ותראה את התליון שהבאתי למייס ? נכון יפה ?" אמר והתגאה בתליון שבחר.
"הבאת גם לי משהו ?" שאל ג'רמי ונכנס בין שניהם והחל מלטף את שיערה הבלונדיני של מייביס בלא הרגשתה.
"מה קרה מייס ? את נורא שקטה היום.." אמר דן והתעלם משאלתו של ג'רמי.
"מה אני ? אה זה סתם… לא ישנתי כלכך טוב בלילה…" אמרה מייביס והסתכלה בחולמנות לעבר השמים הכחולים שנפרשו מעליה.
"את בטוחה ?" שאל דן, שהיה היותר דאגני מבין שניהם.
"כן…." ענתה מייביס ומחשבותיה נדדו בחזרה ללילה שבילתה בחברתם של יצורי החושך.
תגובות (4)
תמשיכי
מה את חושבת על הסיפור ?
תמשיכי ההתחלה הזאת מעניינת! ^^
איך הם חברים אחד של השני, ואחד מאוד מקובל והאחר לא? בכלל, אם הם חבורה סגורה, משמע שהם החברים היחידים אחד של השני, אז איך הוא יכול להיות מקובל בכלל?