מחשבות הולכות ויוצאות

לא הבטתי מסביבי, רק סרקתי בהטייה קצרה של עיניי את מה שנמצא לידי. זה כמעט אותו דבר, אבל בסדר. אני יושבת מול המחשב, כותבת וחושבת, חוששת, חושבת ושוב כותבת. זה כל מה שאני עושה. בחדר שלידי, אמא שלי ואח שלי שומעים מוזיקה ומדברים. אני לא נותנת לזה להפריע לי,
וממשיכה לכתוב. בסביבה שלי יש רק דברים משעממים, מדפסת, דלת, מצלמה, צלחת, חבילת טישו. אני חושבת על איזה דברים מעניינים היו יכולים להיות. כמו למשל, שהדלת הייתה ורודה בוהקת עם אבני חן, הטישו היה יוקרתי עם רקמת זהב, המדפסת הייתה הטובה בעולם עם אפשרות מסך מגע, בצלחת הייתה גלידת תות רכה וטעימה. זה כל מה שהייתי יכולה לחלום עליו. חוץ מהקטע של המדפסת, אני לא חושבת שהמדפסת הזאת תעזור לי כל כך, וגם שהטישו עם רקמת הזהב
יכאב באף שמשתמשים בו. אבל לפחות הגלידה תהיה קרה וטעימה והדלת תהיה ממש יפה. כרגע השיר התחלף לשיר רגוע. מהשירים האלה שאני מכירה אבל אני לא יכולה ממש למנות את שמם. אח שלי ואמא שלי ממשיכים לדבר ולשיר בזיופים קטעים מהשיר. משעמם לי. משעמם לי מאוד. מזל שנזכרתי במשימת הכתיבה הזו, "לכתוב את כל מה שמסביבי", בעצם, ככה סוף סוף יהיה לי על מה לכתוב. כבר הרבה זמן שאני חושבת על סיפור טוב, אני רוצה סיפור שישלב על טבעי, מתח, הרפתקאות, ורומנטיקה, ושהדמויות יהיו מקוריות. חלמתי על עוד סיפור אחד, סיפור מבוסס על
אינדיאנה ג'ונס שרציתי לכתוב עם חברים, אני וחברה שלי לדוגמה, שבתורות כל אחת כותבת פרק
מנקודת מבט של דמות אחרת. זה ממש מגניב לדעתי, ראיתי את זה בסיפור ישן אחד באתר. אני בטוחה שזה גם מעודד לכתוב עוד ועוד פרקים, וגם, נקודות המבט השונות הן מאוד מדוייקות, כי
הדמויות אמורות להיות מבוססות על עצמנו, וכל אחד מאיתנו מאוד שונה מהאחר, מבחינת כל דבר.
למרות שהיו רמות כתיבה שונות, אני בטוחה שזה בכל זאת היה יכול להיות נהדר. שמתי לב שהאצבעות שלי זזות ממש מהר על המקלדת, כי סוף סוף כל מה שאני כותבת יכול לזרום היטב,
הצלחתי להתאים את הכתיבה והמחשבות. כל מה שאני חושבת ו"מקריאה לעצמי במוח", אני פשוט כותבת, וזה הדבר הכי פשוט וטבעי שיש. לפעמים אני פשוט חוששת מהתגובות של אנשים לסיפורים שלי, כלומר, "אני לא אפרסם את הסיפור הזה, זה נשמע טיפשי". בדרך כלל פשוט לא מגיבים,
אבל כשמגיבים תגובה שפוגעת, די קשה לסבול את זה. אבל לסיפור הזה אני בטוחה שלא יהיו תגובות רעות, אבל אני בטוחה גם שלא יהיו תגובות בכלל, כי את מי מעניינות המחשבות ברמת הכתיבה הנמוכה שלי? הייתי רוצה לכתוב גם, סייפור רומטיקה ביחד עם חברה. זה יכול להיות כיף, למרות שאחת מאיתנו צריכה לכתוב מנקודת מבט של בן, וזה משהו שממש קשה לי לעשות. פשוט קשה לחדור למוח האטום הזה של בנים. לעומת זאת, מין הסתם, לכתוב מנקודת מבט של בנות זה ממש קל, ועוד אם אלו בנות עם אותו אופי כמו של המחבר, זה אפילו יותר מדי קל. אני מקנאה בבנות האלה שיש להן סיפורים על וואן דיירקשן, או כל סיפור אחר; פשוט לאחרונה יש יותר על וואן דיירקשן, אבל יש להן כל כך הרבה תגובות וצפיות ודירוגים. יש סיפורים באתר עם יותר מ200 פרקים, ובהם אני ממש מקנאה; להצליח לכתוב סיפור קבוע שיצא נגיד, פעם בשבוע (חרוז). הדבר הכי קשה לדעתי, זה הבסיס. דמויות, עלילה בסיסית ומבנה. אחרי זה אני בטוחה שהכול הולך להם הרבה יותר קל. טוב, לדעתי הסיפור מחשבות הזה יצא כבר מספיק ארוך, ואפשר לפרסם אותו.