בשם האל – פרק 1

"ומה שלומך היום, מר אייבל," אמר דוקטור ארנמן, כאשר נכנס, לבוש כרגיל במדי בית החולים לבריאות הנפש.
שפמו היה גזוז בצורה מדויקת. לא היה ולו קמט אחד בבגדיו. שיערו הכהה היה מסורק למעשי. כמו תמיד. הסדר בניסיון לשדר מסר לכל חולי הנפש שפקדו את בית החולים.
"אני מרגיש טוב, תודה ששאלת," ענה אית'ן. "ואיך אתה מרגיש?"
"גם מצבי טוב, מר אייבל. תודה לך על ההתעניינות."
"גם היום תוכל לתת לי לקרוא את העיתון שלך?" ביקש אית'ן.
דוקטור ארנמן בחן אותו.
"אני מסיק מכאן שמאסת בכתבי הקודש," אמר לבסוף.
עיניו של אית'ן התרחבו. "הו לא, אדוני, בפירוש לא. אני סתם מעוניין להתעדכן בחדשות האקטואליות."
"ובכן, למה לא," אמר דוקטור ארנמן והגיש לו את העיתון.
אית'ן החל בסריקת העמוד הראשי.
"אם כך, ספר לי מר אייבל, איך ישנת הלילה?"
"ישנתי טוב. תודה ששאלת. היה לי חלום נחמד," הוא מלמל.
"כן?" שאל, מרים גבה בעודו מוזג לעצמו כוס קפה שחור מקנקן שחור שעמד על השולחן בפינת החדר של אית'ן.
"כן," אמר אית'ן, והסמיק בביישנות.
"ספר לי על החלום, בבקשה," אמר דוקטור ארנמן בעודו לוגם מכוס הקפה שלו.
"טוב, אני לא ממש זוכר פרטים מדויקים. אני זוכר בעיקר שאני טיפסתי על איזה הר ירוק, יפה, עם פרחים צבעוניים. טיפסתי על ההר וכשהגעתי לפסגה אני זוכר שהייתי עם נערה יפה. מאוד יפה. ממש יפה," פסק אית'ן.
"ומה עשית עם אותה הנערה?" שאל דוקטור ארנמן, נועץ בו מבט נוקב שהיה חזק דיו לנקב באית'ן חור, לולא היו עיניו שלו נעוצות בעיתון.
"כלום. דיברנו. אני לא זוכר על מה," אמר אית'ן.
"נשמע נחמד," הסכים הדוקטור.
אית'ן הניח את העיתון על הברכיים שלו שעוד היו מכוסות בשמיכה.
"למה אני עדיין כאן?" שאל, בוהה בדוקטור עם המבט הכי מלאכי שהיה מסוגל לגייס.
"שמע, אם היית בסדר היו מוציאים אותך מכאן," אישר הדוקטור.
"אבל אני בסדר," טען אית'ן בפליאה.
התמימות שלו והמבט הטהור שלו גרמה לדוקטור לתהות לרגע האם באמת יש סיבה אמיתית לכך שמחזיקים אותו שם.
"אני בכלל לא חושב שאני משוגע," מלמל אית'ן.
"נכנסת לכאן עקב טראומה. זה אינו בית משוגעים. זה מוסד לבריאות הנפש. אתה צריך להשתקם אחרי הטראומה," הסביר הדוקטור.
הוא שיקר. ברור שהוא שיקר.
כל אחד ואחד מהמטופלים שלו היה משוגע בדרכו שלו.
אית'ן היה פשוט מקרה מיוחד.
הוא הגיע בגיל צעיר. צעיר מידי, ועדיין. הוא היה עד לרצח.
הוא לא הבין אז מה קרה.
הוא בכה הרבה. הוא צעק הרבה. הביאו אותו לשם והיה נדמה פחות או יותר שנטשו אותו לשם לחיות את חייו.
כעת אית'ן התבגר ונהיה לנער. הוא למד עם מורים פרטיים.
אביו, הכומר, הנחיל בו את הדת עד כדי כך שאית'ן היה משנן פסוקים שנראו היו לו חשובים, כולל מיקום והסבר.
היו לו עיניים תמימות שהחליפו צבעים על פי התאורה, אך לרוב היו כחולות-אפרפרות.
שיער חום בהיר מסגר את הפנים שלו.
בסך הכל, היה אית'ן אייבל נער יפה תואר. הייתה לו עמידה זקופה מרשימה, והוא גם היה גבוה וחסון. היה לו מאגר נרחב של כריזמה מהפנטת, אבל הוא היה שונה.
הוא היה תמים מידי, טיפש מידי.
הוא לא היה עצמאי ולא הבין כלום, לפחות על פי דעתו של דוקטור ארנמן.
"אני רוצה לצאת החוצה," אמר אית'ן. "אתמול דוקטור בראון אמרה לי שאני חיוור מאוד."
"דוקטור בראון היא לא אלוהים, היא יכולה לטעות," פסק הדוקטור.
אית'ן שתק.
"אם הייתה תכונה חיובית אחת שהיה עליי לציין באית'ן," חשב לעצמו הדוקטור, "הרי זו הצייתנות שלו."
זה מצא חן בעיניו בצורה יוצאת דופן. העובדה שהיה יכול לגרום לאית'ן לנקות את השירותים והוא לא היה מקבל סירוב. רוב המטופלים היו מצטווחים או רוטנים. הוא לא. הוא רק חייך את החיוך הנעים שלו שגורם לך לצבוט לו את הלחיים.
"יש אפשרות שהיום אוכל לשחק כדורסל עם ג'יימס ספנסר?" שאל אית'ן.
"ג'יימס ספנסר עסוק מידי בהתעקשות על כך שהוא קוסם," הסביר דוקטור ארנמן. "הוא מתעקש לקחת משור ולחתוך לשניים בן אדם בקופסא. כרגע עדיף שלא תשחקו יחד."
"אז עם מי אפשר לשחק?" שאל אית'ן, ממשיך לבהות בדוקטור עם מבט תמים.
"אתה יכול ללכת לשחק באיזה משחק מחשב או בפלייסטיישן. העמדות פנויות," אמר דוקטור ארנמן בלי להרחיב יותר מידי.
"אני רוצה לשחק עם חבר," התעקש אית'ן.
"מר אייבל הצעיר, אני לא יכול לארגן לך חבר למשחק," הוא ענה לו בחוסר סבלנות.
"בסדר. תודה שניסית, דוקטור ארנמן," אמר אית'ן במתק שפתיים וחזר לקרוא בעיתון.
דוקטור ארנמן נאנח ויצא מהחדר, משאיר את הנער הצעיר להתמודד לבד עם הבעיות האקטואליות שהציפו את העיתון.