יומני אמילי-פרק תשיעי-

סורי שלקח לי הרבה זמן להעלות פרק…

מקווה שתאהבו.

פרק 9

~ריתוק~

שיערה השחור והחלק היה אסוף כרגיל ועינייה הירקרקות נצצו לאור הזריחה.
"אמילי?"
הינהנתי.
"אמילי" היא אמרה שוב ורכנה לחבק, חיבקתי אותה בחזרה והתיישבנו שנינו על הספסל.
"מה את עושה כאן?" היא שאלה אותי מופתעת ושמחה בו זמנית.
"אני גרה כאן." השבתי לה "מה את עושה כאן?"
"גמאני עברתי לכאן." היא השיבה.
חייכתי אלייה.
ג'וסלין היא מישהי שאי אפשר לא לחבב אותה, ככה אני מכירה אותה. לא היה לה יפאת אם היא הייתה פוגשת מטופל, היא תמיד הייתה שואלת מה שלומו וכו' אפילו לפעמים אם הוא לבד, היא הייתה שואלת אותה או אותו אם הוא רוצה לספר לה משהו וכו' ללא תשלום. היא הייתה חברותית, נותנת עצות טובות, מעודדת, כל דבר היא הייתה עושה.
"מה את עושה כאן על הזריחה?" ג'וסלין שאלה.
"אהה, סיפר ארוך אבל הינה הגרסה המקוצרת ריתוק" השבתי.
"בא לך לספר לי ממתי את מקבלת ריתוקים?"
"את יודעת מה? אני מאחרת. המספר שלך זה אותו מספר נכון?"
"כן"
"טוב אז אני אתקשר אלייך וניפגש כאן אחרי שהריתוק שלי ייגמר,סבבה?"
"בסדר"
נכנסתי לג'יפ השחור ואמרתי לאלברט "סליחה על העיקוב".
אלברט לא אמר כלום רק חייך והמשיך לנסוע. אחרי שהגעתי לבצפר נכנסתי לכיתה, ראיתי את צ'אד כבר בכיתה. מחכה לי.
"איחרתי?" שאלתי.
"לא" הוא ענה.
נרגעתי.
"טוב, בוקר טוב." הוא אמר.
"בוקר אור." עניתי במרץ.
"אוקי, אז הינה הדפים." צ'אד שם דפי תירגול במתמטיקה.
"תגיד אתה באמת מורה למתמטיקה?" שאלתי.
"לא" הוא ענה.
"הא?"
"אני מורה מחליף." הוא השיב.
"כמה שנים אתה מלמד?" שאלתי, מנסה לעצבן אותו עם החפירות שלו.
"אני רק בן 19." הוא אמר בעצבנות.
בן 19?! איך?!
"אני רק מורה מחליף. אם אני אמשיך להחליף את המורה הרוסייה הזאת שלכם אני אקבל כסף וגם ישלמו לי לקולג' או לפחות חצי מכיר."
"איך?" פלטתי.
"מה?" הוא לא הבין את זה אני לא מאמינה שהוא בן 19.
"אני לא מאמינה שאתה בן 19." אמרתי.
"מה את מנסה להגיד? שאני זקן?"
"לא כאילו אתה מראה איזה בן 30 כאילו אתה גבוהה וזה. בתכלס אתה נראה מבוגר מבן 19 , יש לך את הסטייל של איש מבוגר אבל יש לך אישיות של בן 19"
"תעשי את דפי התרגול."
גילגלתי את העיניי והתחלתי לפתור את התרגילים. אחרי כ-שעתיים סיימתי את ה30 עמודים שהוא נתן לי והגשתי לו אותם.
"זה היה מהר." הוא אמר. " רוב התלמידים היו מתעצלים, ממשיכים לדבר איתי הרי הוא נשאר עד 4."
"אם חושבים על זה ככה, כן מי לא יעשה את זה אבל אני-"
"חננה?" צ'אד קטע את דבריי.
"לא!"
הוא גיחך.

אחרי שעתיים…

"הנה סיימתי גם את אלה." הגשתי את הדפים שצ'אד נתן לי אותם.
צ'אד לקח אותם ממני והסתכל על הדפים. "טוב…" הוא אמר.
"אלה הדפים היחידים שיש לי לתת לך ואת סיימת אותם." המשיך.
"זה אומר שסיימת כאן." הוסיף.
"אבל אתה איתי עד 4." אמרתי.
"אבל-" הוא התחיל להגיד אבל קטעתי אותו "בלי אבל! כל השבוע אתה נותן לי ריתוקים ואז כל פעם שאתה רואה אותי מוסיף עוד! עכשיו אתה אומר לי שהריתוק שלי נגמר?!"
"לא, אני רק אומר שסיימת את העבודות היחידות שיש לי." הוא השיב לי ברוגע.
"אז מה אני אעשה עכשיו?"
"כל דבר שאת רוצה רק שאני אחראי עלייך, זה אומר שאני בא איתך."
"או"
"אהא"
עברו איזה 5 דקות של שתיקה עד שצ'אד אמר "טוב אז את רוצה ללכת לקניון? לפה אולי?"
"בסדר" אמרתי.
לקחתי את התיק שלי ויצאנו מהכיתה. נכנסנו למכונית השחורה ומרוחבת שלו.
"NICE CAR" אמרתי.
"תודה." הוא חייך. חייכתי אליו בחזרה.הוא התחיל לנסוע.

חשבתי כל הדרך על ג'וסלין. הייתי מסוקרנת למה היא פה?
הרי יש לה מיליון סיבות להישאר בלוס אנג'לס. למה היא באה לפה?
יש לי הרבה סיבות שהיא יכולה להישאר שם:
1. יש לה עבודה ממש מצליחה.
2. יש לה כסף ווילה.
3. חברות נהדרות.
4. אימא מדהימה שמכינה מאכילים לא יאומנים.
5. מחזרים, המון, המון מחזרים.
6. היא אוהבת את המטופלים שלה ואני בטוחה שהיא לא רוצה לעזוב אותם.

אבל הבעיה שהיא עזבה…

"את בסדר?" צ'אד קטע את מחשבותי.
"כן" עניתי.
"אז לאן את רוצה ללכת?" הוא שאל.
"חשבתי שהולכים לקניון, לא?"
"נכון, אבל אנחנו הולכים לשתות שם קפה, לא?"
"כן."
"אז בא לך ללכת לבית הקפה החדש, שנפתח?"
הוא דיבר על הבית הקפה שאריק לקח אותי פעם והיום פגשתי את ג'וסלין שם כאילו הבוקר. "כן" עניתי.

אחרי נסיעה של 10 דקות מלאה שתיקה, די מביכה הגענו.

התיישבנו באחד מן השולחנים מבחוץ.
" אז מה תירצי להזמין?" צ'אד שאל.
"תפתיע אותי." אמרתי.
אחרי שצ'אד הזמין הוא הסתכל עלי ואמר "יש לי שאלה."
"תשאל." אמרתי.
" למה רצית להאריך את הריתוק שלך?" הוא שאל.
"קודם כל, זה לא עיניינך ושנית , אני בכל זאת אענה לך ושלישית, לא היה לך רגע כזה שאתה כבר לא סובל את המשפחה שלך וממש אבל ממש אתה לא רוצה לראות אותם?"
"אה, הבנתי." הוא אמר. "אבל למה ריתוק ולא ללכת לבית של חברה?"
"קודם כל, אין לי ת'כתובת ושנית, יש לי את הטלפון אז אני יכולה לשאול אותן איפה הן גרות וכו' ושלוש, אתה דוחף יותר מידי וארבע , אני לא רוצה להיות עם אנשים מוכרים, כרגע." השבתי.
"למה אני זר?"
"בערך."
ההזמנות שלנו הגיעו ושנינו התחלנו לשתות.
"אז עכשיו התור שלי לשאול אותך." אמרתי.
" שאלי " הוא השיב ברוגע.
"אז למה אתה עובד כאן?"
"עברתי לכאן כי לא רציתי להיות בקרבת המשפחה שלי, כמוך למשל. בערך. אני עובד כי אני צריך לשלם לשכירות, חשמל, מים, ביזבוז לאוכל ולחסוך לקולג'."
" אוקי, אז מאיפה אתה במקור?"
"קנדה"
"וואלה?"
"כן, כן אל תתחילי עכשיו עם הקטע הזה 'את באמת קנדי? או מי גוד זה כזה לוהט' " הוא אמר ושינה את קולו לאיזה בחורה.
"טוב."

שוחננו איזה שלוש שעות עד שהשעה הפכה להיות ארבע. קמנו, הוא שילם. טוב לא הייתי אומרת שהוא ג'נטלמן אבל זאת אחת התנועות של הג'נטלמניות.
הוא הוריד אותי ליד הפארק של השכונה שלנו.
התלתי ללכת ואז נזכרתי בג'וסלין.
מיד התקשרתי אלייה.