איליין בלו 2- פרק ט': הזמן שעוצר
ידעתי שהחלום קשור איכשהו, אבל איך?. הלכתי לישון, 'אני אחשוב בבוקר' אמרתי לעצמי- מתרפקת על מיטתי ונרדמת. כעבור מה שהיה נראה כמו כמה שעות שמעתי צליל חד מחוץ לדלת.
"ששש…" אוריאן ואליאן רכנו מעל מיטתי.
"מה אתן עושות פה?" שאלתי, משפשפת את עיניי.
"את חייבת להיות בשקט" אוריאן השתיקה אותי, "אז הוא לא יפגע באף-אחד".
"מי?".
"הוא" אוריאן אמרה.
"ארין בחוץ! אני לא אתן לו להרוג אותה" המילים לא הפסיקו לצאת מפי, "מי זה? אין סיכוי שזה טובי".
"אני לא יודעת מי זה טובי" אליאן פלטה, "אבל כעת תהיו בשקט!". צל עבר מאחורי הדלת, עצר ורחרח. עיניי התרחבו, פעימות לבי התחזקו והפחד השתלט עליי- מה זה? מה מחפש אותי?.
"איליין, איפה את מתחבאת?" קול חלוש ומוכר נשמע מעבר לדלת, מתהלך ומחפש אותי.
"חייבים לברוח" אליאן אמרה.
"אני בטוח שהן איתך, אל תדאגי- הן ייהרגו לפנייך".
"חייבים לצאת, לאן נלך?".
"אוריאן?" אליאן לחשה.
"אוקיי, תחזיקו את ידיי" אוריאן התנשפה וכך עשינו, היא שיגרה אותנו למקום אחר. לפתע משהו השתבש, מצאנו את עצמנו בסלון הבית שלי, והצל מתקרב לשם.
"מחבואים? ככה מקבלים אורחים?" הקול צחקק.
"תעזוב אותי! מה אתה רוצה ממני? מי שלח אותך" צרחתי והצל נעלם.
"איליין? למה את צורחת?" ארין התעוררה, גררה את רגליה על הרצפה בעודה מסדרת את שיערה.
"ארין" גמגמתי, הצל הופיע מעבר לפינה- טרם ראיתי את פניו.
"אני נחמד, כשלא מעצבנים אותי" טובי הופיע מולי, חי ונושם, עיניו אפלות ומלאות ברע.
"טובי" ידי הייתה על שפתיי, לא יכולתי להאמין. ארין בכלל לא ראתה אותו, היא רק עמדה שם. הוא עבר דרכה, דרך פרצופה המבולבל, תפס את אוריאן ואליאן ונעלם- שולח לי נשיקה באוויר. הייתי המומה, התעלפתי כמעט אך ארין תפסה אותי.
"את בסדר?" היא אמרה, "למה אוריאן ואליאן נעלמו פתאום?".
"טובי" לחשתי, "הוא חי".
"טובי?" היא התעקשה.
"הוא חי" חייכתי לרגע ואז חיוכי נמחק, "הוא לקח אותן".
ישבתי לצד השולחן בארוחת-הערב, בביתם של מירור וטובי, חשבתי עליו. איך זה הגיוני שהוא יהיה נגדי? שהוא ירצה לרצוח אותי? זה טובי- זה טובי…
"איליין? את בסדר?" מירור שאלה, "את יודעת אולי איפה טובי? לא שמעתי ממנו כמה ימים".
לא אמרתי מילה, בהיתי ברצפה.
"אני אלך לשירותים לרגע, סלחו לי!" ארין אמרה.
"את רוצה לספר לי מה קרה?" היא אחזה בידי.
"הלס אמר לי להרוג אותך, הוא אמר שאם אני לא ארצח אותך הוא יירצח את טובי" ידה של מירור נגעה בשפתיה הרועדות.
"מה כוונתך? מה קרה לו?".
"אני לא ממש יודעת" נאבקתי בדמעות, "ראיתי אותו אתמול עם מבט רצחני בעיניו, הוא חטף את אוריאן ואליאן מאיתנו ונעלם".
"את טובי?".
"זה לא היה טובי, טובי לא היה עושה את זה" התעקשתי.
"מישהו שדומה לו?".
"אולי".
"אז סיפרת לה אני מבינה" ארין צצה משום-מקום, "אני חייבת ללכת, הדייט שלי מחכה לי".
"את יוצאת שוב? מתי אני אפגוש את בר-המזל?" שאלתי.
"בקרוב" היא חייכה ויצאה.
"איליין, את זוכרת את החידה של הורייך? את הסימן של 'רקתום' על הקופסה?" מירור שאלה.
"את יודעת איפה המבצר שלהם התייצב? תוכלי לקחת אותי?" שאלתי.
"סיימתי לאכול ונלך" היא חייכה, פוקדת עליי כמו שאבי היה עושה כשהיה בבית.
אכלתי מהר את האוכל, מתרגשת להתקדם בחידת-הזמן הזו.
"סיימתי!" הכרזתי בשמחה.
"טוב, אז בואי נלך" היא הושיטה את ידה, החזקתי אותה ונעלמנו.
הגענו למין משרד מוזר, אפור-ירקרק ומשעמם. כיסא חום מאובק התייצב מול השולחן הירוק, דגלים קטנים על השולחן. דגלים עם הסמל המוזר של ארגון "רקתום" מתנוסס עליו.
"זה היה משרדו של אביך, כל ילדותך שאלת אותו במה הוא עובד, לא? תדעי שהוא היה גיבור" מירור חייכה.
"זה היה משרדו?" שאלתי.
"כן. אוקיי, מה עכשיו?".
"אוקיי, אני אחפש במדפים, את תחפשי במגירות ועל השולחן" אמרתי למירור.
"אוקיי" ניגשתי לשולחן, הוזזתי כל ספר ומסמך אפשרי, חיפשתי רמזים, משהו שייתן לי תשובה לחידה.
"מצאי את הזמן שיעצור, כשהיום ייגמר והמחר לא יחדור" מלמלתי, חוזרת שוב ושוב.
"הזמן שיעצור?" מירור אמרה לפתע. הסתכלתי עליה בעוד היא מסמנת לי בעיניה על שעון-חול הניצב על השולחן- איך לא הבחנתי בו מקודם? התקדמתי ובחנתי אותו מכל הכיוונים. החול בחלקו העליון כמעט אזל, חול כתום-אדמדם, חול-זמן.
"אוקיי, השעון ייעצר והיום ייגמר, אך איך המחר לא יחדור?" מלמלתי.
"מהר, לפני שייגמר הזמן, חפשי משהו שקשור לזה בחדר" מירור זירזה אותי. חיפשתי, בחנתי את החדר לכל כיווניו. לפתע ראיתי מכתב, חבוי בין ספרים שונים.
החזקתי אותו והתחלתי לקרוא בקול:
" איליין יקירה שלי,
קודם חשוב שתדעי שאני אוהב אותך ואף-פעם לא אפסיק. מצאת את המכתב הזה- מה שאומר שהצלחנו אחרי שנים רבות ליצור איתך קשר ולהציג בפנייך את החידה, ואת קרובה לפתירתה. אני מניח שמצאת את שעון-החול, וכשהוא ייעצר את חייבת למנוע מהמחר לחדור, וזה אומר שלא תראי את המחר. אל תפחדי ילדתי- זה למען כולם, ואני בטוח שזה קשה אך לא לדאוג- כשניפגש נחזור לחיים ביחד, לחיים רגילים.
תהיי חזקה ילדה שלי, תזכרי שאת התקווה האחרונה שלנו.
באהבה גדולה,
אבא".
"אני חייבת למות" גמגמתי.
"לא את לא" מירור נבהלה, "את לא".
"אני כן" אמרתי, וזה נכון. אני אהרוג את עצמי כמו בחלומה של אוריאן, ככה זה אמור להיגמר.
תגובות (4)
את – חייבת – להמשייךךך!!
אהבתי מאד את הפתרון לחידת הזמן! זה גאוני!!
אני בטוחה שזה לא טובי! טובי האמיתי לא היה רוצה לרצוח את איליין זה מה שבטוח!!
והחלום… עכשיו היא צריכה להרוג את עצמה, אבל מה הכוונה שהם יחזרו לחיות חיים רגילים??
כל כך הרבה שאלות…חחח
תמשיכי מהר! מצפה בקוצר רוח לפרקים הבאים של איליין בלו! =)))
3>> YOUU
די!! תמשיכי :)))))
חחחחחח… תודה תודה על המחמאות
עכשיו יש לי זמן, כי אני יושבת בבית ולא עושה כלום, אז החלטתי לקרוא את כל הסיפור. תמיד סיקרן אותי לקרוא אותו, אבל כשראיתי אותו בפעם הראשונה כבר היית בעונה השנייה, ולא היה לי זמן להשלים.
אז עכשיו השלמתי, ואני חייבת להגיד שהסיפור הזה מושלם מכל בחינה שהיא!!!
התיאורים טובים, העלילה זזה בקצב מעולה, הכתיבה שלך בוגרת ומעניינת, ואת מצליחה ליצור מתח.
אני מסכימה עם נעמי, הפתירה של החידה גאונית!!!!! להרוג את עצמה, כדי שלא יהיה מחר.. זה פשוט מושלם! כל כך מותח!!
אז אני מחכה בקוצר רוח לפרקים הבאים של איליין בלו! D:
חחח תודה אני ממש מעריכה את זה :)) ותישארי להמשך- עוד יותררר מותח!