אבא?

"אבא, איפה הצבע הירוק?" שאלה הילדה הקטנה, עייניה היו כמעט מלאות דמעות, פניה התעוותו מעט ופי התעקל כלפיי מטה. "אני לא יודע מותק" נאנח אביה "הוא בטח איפה שהוא פה…" הוא ניסה לחייך. היא הסתכלה סביב, מתחת לשולחן, על הכיסא ועל הריצפה האפורה והקרה, ולמרות שהברכיים שלה היו כבר שחורות מרוב לכלוך, היא לא מצאה את פיסת הצבע הירוק אפילו אחרי דקות ארות שלי חי]ושים. הטעם המר של האכזבה טיפס בגרונה, והבכי כבר צרב בגרונה, שיערה המתולתל כבר היה פרוע לחלוטין, ועורה השחור היה חיוור יחסית לעצמו, היא התיישבה על כיסא הפסטיק המתנדנד ונדה בראשה בעצב, ומתוך יבבות צעקה "אימא! אני לא מוצאת אותו! ואת יודעת שאני מציירת לאבא את המדשאות של בית הספר! והן בצבע ירוק!" צעקה גייל בת החמש. פנייה היו מרוחים בדמעות.
"זה בטח פה איפה שהוא! ובטוח שלאבא לא אכפת אם תצבעי אותם בצבע אחר!" קמה האישה שחיבקה את האדם כבול באזיקים.
"אבל איפה הוא! הדשא הוא בצבע ירוק!!!" היא צעקה מתוך הבכי והתחיל לבכות בקול רם, האם ניגשה אל ביתה וחיבקה אותה חזק.הידה המשיכה לבכות. האב קם וניגש אלייה
"באמת לא אכפת לי חמודה…" הוא לקח צבע כתום והעביר אותו אל ביתו, גילגול אותו אל ידה של ביתו הבוכיה.
"תרגעי, גייל מתוקה" מלמלה האם וליטפה את ראשה של הילדה הקטנה.
"עכשיו זה היהי כתום!" מרוב כעס היא קישקשה בקווים גדולים על הציור הגדול שכלל בחלקו חצי כחול מלא בקווים שחורים שאמורים להיות ציפורים ושמש צהובה ועקומה מעט, אבל בשביל אביה? זה היה גן עדן, לאן שהוא הולך עכשיו. בעוד 12 שעות הכוונה. בשבילו זו הייתה יצירת האומנות הכי יפה שהוא ראה מעולם! זה היה הציור הכי יפה, רק היה צריך לגמור את החצי הלא צבוע, המדשאות.
"עכשיו הרסת לי את הציור!" צעקה הילדה הקטנה. היא חבטה ביידה בשולחן וקרעה את הדף לחתיכות.
"אוי… ויי…" מלמלה האם. היא חיבקה את הילדה ולחשה אל תוך תלתלי ביתה "מתוקה… הכול בסדר… את יכולה לצייר עכשיו ציור אחר, יותר יפה"
"אבל זה היה הציור הכי יפה שלי אימא!" צעקה הילדה וחבטה בשולחן הרעוע ממילא. דמעות של עצב זלגו מעייניה של האם, והאב ניסה לחבק את הילדה, לדכא את הדמעות ואת התלתלי הסוררים.
"גייל…. את צריכה ללכת" השומר צעק מאחורי הסורגים. הוא פתח את הדלת, ולקח את ידה של הילדה הקטנה.
"אבא? אני אראה אותך שוב? למה אתה לא יכול להרוג את כולם ולחזור הביתה! אבא!" היא צעקה, נאכזת בסורגים ומובלת משם, רחוק.
"היא תזכור אותך לעד כמו רוצח, מותק" צחקק השומר השני, שעישן סיגריה.
"אני לא אמות" מלמל האב "אלוהים ישמור עליי"