פרק ח' ואחרון

כעבור ארבעה חודשים:
עברנו בהרבה מקומות במהלך המסע,בחלקם…אני מתבייש להגיד זאת,אך חוללנו הרס,ורוב האנשים טבחו ביהודים,העם המוזר והקטן הזה,ששמעתי עליו כה הרבה פעמים,אני לא הייתי ביניהם.והנה,הגיע היום המיוחל,עברנו את הביזנטים,עברנו את הכל.עברנו את הבוספורוס,ואנחנו כעת בדרכנו לאסיה הקטנה.עכשיו,יותר מתמיד,אנו נחושים לנצח את הטורקים(הסלג'וקים)הכופרים.רבים עזבו,ורבים אחרים מתו ממחלות,מפשיטות,חלק מן האנשים נחטף.
השמועות נפוצו במחנה,ופטר הנזיר חזר לקונסטנטינופול,בכדי לארגן אספקה ומזון.עד עכשיו,לא שמענו ממנו,אף לא ציוץ.לעניות דעתי,הוא פחדן,מנהיגנו קראו לו לחזור כמה פעמים,אך לא,הוא לא חזר,ואיני חושב שיחזור.
פתאום,נשמעה קריאה.בהתחלה נחרדתי,פחדתי שיקרה משהו רע,הזיכרונות מהפשיטה הראשונה עדיין חדים וצלולים,ראיתי הרבה אנשים שנהרגו באותו היום,הם היו חבריי למסע,ואת פניה של מריסה לעולם לא אשכח.
מסתבר,שהקריאה היא לנאומו של ג'פרי ברוול,אביר זוטר,שהאנשים מעריצים את העפר שלרגליו.
"קדימה." אמרה מגדלן "עלינו ללכת לנאום,אני בטוחה שהוא יהיה חשוב וטוב,כג'פרי ברוול."
"בסדר." אמרתי. "פטר,ניקולא עליכם לבוא עכשיו."
"בסדר,אבא.אנחנו באים." אמר פטר.
הלכנו במהירות למקום המפגש,ולמזלנו,הגענו בזמן.ראיתי בקהל גם את אחי,שארל,מצבו היה טוב יותר,פגיעתו לא הורגשה,כמעט.הוא היה שבור מאז מותה של מריסה,ולא הירבה לדבר,שמחתי שהוא פה.
הנאום התחיל,האנשים עמדו והקשיבו.
"אנשים יקרים,עברתם תלאות רבות בדרך הנה,אנשים רבים עזבו,חלקם עזבו אותנו לנצח.אך,אני רוצה להגיד לכם שהתרשמתי,למרות הכל,הצלחתם להגיע לכאן.הכל בזכות האל הרחום,ואני סמוך ובטוח,שאותו האל,יעניק לנו את הכניסה לארץ הקודש." אמר,לייתר דיוק,צעק בכל גדול.
ההמונים צעקו והריעו לוולטר.
"עלינו להילחם בטורקים(הסלג'וקים)הכופרים." צעקו.
"אבל,אדון ג'פרי." אמרה מגדלן "כיצד נתארגן ליציאה לקרב הקשה,איננו מצוידים בכלי נשק."
כל העיניים הופנו לעבר מגדלן,אשר הסמיקה במבוכה.
"סליחה,אך איך קוראים לך?" שאל ג'פרי בנימה של כעס.
"שמי הוא מגדלן." אמרה מגדלן.
"ובכן,מגדלן.מדוע את דואגת,הדברים מוכנים.קודם כל,הגברים ורק הגברים ייצאו לקרב,הנשים,הילדים,החולים והקשישים יישארו פה במחנה." אמר "בנוגע לנשק,אני בטוח שיש לכם כלי נשק קטן,הכלים החקלאיים יכולים לשמש ככלי נשק.אני מקווה שהכל ברור."
"הריעו לג'פרי ברוול,הריעו לג'פרי ברוול!" צעקו האנשים.
מגדלן הסמיקה,הביטה בי בבושה.אני מבין אותה,חלק מהתהליך יכול להיות מבלבל מאוד.
"על הגברים לצאת עכשיו,יש להם כמה דקות להיפרד מהמשפחות שלהם." אמר ג'פרי.
לא ציפיתי,לייתר דיוק,אף לא אחד ציפה שכל זה יהיה מאוד מהר,חשבו שזה ייקח יומיים-שלושה עד שנתארגן.אך לא,נותנים לנו כמה דקות בשביל להיפרד,איך אפשר.איני יכול ללכת,להיפרד.ומגדלן בהריון,עליי לעמוד לצידה.ליוויתי אותם בחזרה לאוהל,לצערי,הדרך נגמרה מהר מאוד.כשהגנו,ראינו עוד הרבה אנשים,נפרדים ממשפחתם.
מגדלן החלה להזיל דמעות,גם אני,המאורע היה כל-כך עצוב.
"למה אבא ואמא בוכים?" שאל ניקולא את פטר.
"זה פשוט מאוד,מכיוון שאבא שוב צריך לעזוב,ואף אחד אינו רוצה בזה." ענה לו פטר.
המשכנו לבכות,במהרה גם פטר התחיל למרר בבכי ואז ניקולא,זה היה מחזה עצוב מאוד,ומעולם לא שיערתי שזה יקרה.
"סימון,אל תעזוב,בבקשה.הישאר פה,איתנו,אני מתחננת." אמרה מגדלן,מזילה דמעות.
"מגדלן,אני חייב לעשות זאת,את יודעת שזו חובה.אני מבטיח שאחזור מהר." אמרתי.
"אם באמת תחזור." אמרה מגדלן "הבטח לי,שלא נצא עוד למסעות כאלה יותר,המסע הזה הספיק לי די והותר."
"מגדלן,בוודאי שלא אצא יותר.כיצד המחשבה המטופשת הזאת עלתה בראשך." אמרתי,קצת בצחוק.
"יש לי כמה סיבות להיות מודאגת,אני מקווה שבאמת תחזור במהרה,אחשוב עליך ואתפלל למענך." אמרה מגדלן.
הדמעות החלו שוב לזלוג,בכיתי ונעצב ליבי בקרבי,אני מקווה שהם יהיו בסדר.
חיבקתי את ניקולא ואת פטר,אמרתי לו:פטר,זכור.בזמן שלא אהיה כאן,אתה הוא הבוגר.שמור על אמך ואחיך.תתנהג בהתאם,ועזור למשפחתך."
פטר הנהן בראשו,הוא חיבק אותי בחוזקה,ולא נתן לי להשתחרר.בסופו של דבר שחרר אותי,כשלא הייתה לו ברירה.חיבקתי את מגדלן,עטפתי אותה בנשיקות ובחיבוקים.
"להתראות,סימון.תחזור במהרה." אמרה מגדלן.לקחתי את המגרפה,למזלי,היא עדיין שרדה.לקחתי מעט מזון ומים,כי לא נשארו הרבה.
יצאתי מהאוהל,הגברים התאספו שם בשורות,מוכנים למתקפה.נעמדתי ליד שארל,שפציעתו בקושי הורגשה,ויצאנו,מוכנים ללחימה.
הגברים יצאו מן ה"מחנה" המאולתר,והחלו לצעוד,היעד הוא ניקאה,לכבוש את העיר.אנחנו יוצאים,מקווים שהאל הרחום יאפשר לנו לנצח.
התחלנו ללכת,היה חם,והשמש קופחת.יש לנו מים,ועלינו לשמור אותם לרגע החשוב ביותר,לקרב בטורקים.
אנו הולכים,הולכים והולכים.איננו עוצרים,לא נחים.אנחנו רוצים להגיע לעיר לפני שקיעת החמה.אבל,עכשיו,כל-כך חם,האקלים פה כל-כך שונה מהאקלים אשר בצרפת ובארצות אשר היינו בהם.אני לובש נעליים מרופטות,קרועות,שחוקות.האבנים דוקרות בנעליי,וכל-כך כואב לי,אך אני לא פוצה הגה,איני רוצה להתלונן סתם כך.יש אנשים שמצבם גרוע משלי.
כמה אנשים כבר התעלפו מרוב הקשיים,אני מתחיל להיות מודאג,אולי לא עשיתי בשכל שבאתי.אך,אסור לי להתייאש,לא עכשיו.לאחר כמה שעות של הליכה מפרכת הגענו סוף-סוף לפאתי ניקאה.אנחנו נחים בצל עץ גדול,שותים קצת ומתאוששים.
"הממ…הממ…אני רוצה לשאת נאום,בבקשה." אמר ג'פרי ברוול.בבת-אחת כולם השתתקו והקשיבו.
"תודה רבה." אמר "אני רוצה להגיד לכל אחד פה,שהוא עשה את הבלתי ייאמן,הוא הצליח להגיע לפה,אף על-פי כל הקשיים והתלאות.אני רוצה להגיד לכם,שכל אחד מאיתנו,יוכל בבוא העת,לספר לנכדיו ולבני נכדיו על השתתפותו במסע הזה,בגאולת ארץ הקודש.
ועכשיו,אנחנו עומדים להיאבק בטורקים,איני חושב שהם יוותרו על העיר הזאת כל-כך מהר,אך,אני מאמין בכם,ומקווה שתצליחו.האל יהיה איתנו."
"הידד!" נשמעו קולות.
"כעת,הקשיבו לי.תאגפו את הטורקים,התחמקו מהחצים שלהם.והכי חשוב,הראו להם שהאל נמצא איתכם." אמר ג'פרי "אני מקווה שאתם מוכנים,תהיו מאוגדים,ביחד."
יצאנו לדרך.חלק מהאנשים שרים שיר שאת מילותיו אני לא מכיר,כנראה המציאו אותו.המילים לא מוכרות,אך,חוזרות על עצמן.וכך,אני מוצא את עצמי שר ביחד איתם,הרגשתי שאני חלק מהקבוצה,ביחד עם האנשים הללו.
אנחנו די שאננים,מזמרים לנו,בטוחים שהאל עימנו.ופתאום,קרה משהו כל-כך לא צפוי.הטורקים הופיעו,כהרף עין.זה היה מבהיל.התעשתנו במהירות,אך זה היה מאוחר מדי.הטורקים החלו לירות עלינו עם חציהם,האשליה התפוגגה,האל אינו מגן עלינו,אנחנו נמצאים בקרב ואנחנו לא יודעים מה לעשות.
חלק מהאנשים ניסו לזרוק עליהם משהו,להדוף אותם,אך ללא הצלחה,אני שוכב על הקרקע,מתפלל שלא יבחינו בי.
עוד חצים,כמו שקרה בפשיטה הראשונה,עוד ועוד אנשים נופילם,מתבוססים בדמם.הטורקים לא חסים עלינו,וממשיכים להמטיר חצים,דבר לא עוצר בעדם.
אני לא רואה באופק את ג'פרי ברוול,הוא נטש אותנו.עזב.כעת,כבר אין תקווה.דבר לא יצליח לעצור את הטורקים.
"לא!" אני שומע קול,קרוב מאוד אליי.
אני מסתכל אנה ואנה,ומתברר שזה אחי שארל.אני מתעשת במהירות,גורר אותו לכיוון הסלע,זה מחבוא זמני,אך טוב.
אני מטפטף עליו את טיפות המים האחרונות שנותרו,אך,זה לא עוזר.
"שארל,שארל…אסור לך למות,אתה חייב לחיות." אני אומר,בקול שבור.
"הוא לא יכול למות…הוא לא יכול למות…" אני ממלמל.
"סימון,אני על ערש דווי." אמר שארל "אני גוסס,על סף המת.הכופרים פצעו אותי בצורה אנושה."
"שארל,אתה תצליח להתגבר על זה,ניצלת ממוות כמה פעמים.אתה תצליח." אני אומר.
"לא." הוא אמר "אבל,לפחות אזכה לפגוש שוב,באהובתי מריסה.אני כבר רואה אותה,מרחפת לה." אמר,בחיוך.
"תגיד לכל מי שפגעתי בו,שלא התכוונתי.שאני מצטער." אמר "אני כבר רואה אותה…" הוא לא מצליח לסים את המשפט.
חומו עולה במהירות,ולא נשארה לי אף לא טיפה אחת של מים,אני עובד עצות.שארל דועך מול עיניי,הוא פוקח את עיניו בפעם האחרונה ולוחש לי:"אחי היקר,תודה על הכל.אני אוהב אותך." הוא מצליח,בקושי רב.לנשק את לחיי,ואז נופל,נודם לנצח.ראשו מוטל על ברכיי,ואני פורץ בקול גדול,אני ממש בוכה.הוא אחי ויהיה לעד,אזכור אותו לנצח.אני לא מצליח אפילו להגיד משפט אחד,מילה אחת לפני שחץ נורה בגבי.אני מרגיש את הכאב החד,את הצריבה.ואז נופל,מת על שארל.
הכל נעלם,שחור ומעורפל.דמעות עדיין נותרות על לחיי,הכל בגופי נודם.

הסוף…
תם ולא נשלם…