לא חשוב מה יורים- תישארו חזקים.

אתה בבית, קורא ספר או משחק במחשב. הכל נראה כל כך רגיל. יוצאים עם חברים לקולנוע בערב, למסעדה או משהו. ואז קורה משהו שמשבש לך את כל התוכניות.

זה קורה ברגע, אין לך מושג אפילו. האזעקות פועלות, אתה שומע את אחותך הקטנה בוכה. אבא בא לחדר, תופס בידך וגורר אותך למרחב המוגן. אתה דואג לכלב שלך, החום והשמנמן. ״אימא, אני רוצה לקחת אותו.״ ״אי אפשר,״ היא עונה. ״אנחנו יותר חשובים ממנו.״

אני יודע זאת עמוק בלב שלי. אבל עדיין, אני מרגיש איך כל הזכרונות ממנו הולכים. כשהדלת נסגרת, כל המרחב מיטלטל וחפצים רועדים. המשפחה שלך מבוהלת, זה פעם ראשונה שהם עדים להפצצה אמיתית, אחרי אינספור התרגילים שעשו לנו. הרבה זמן עובר מאז שהטיל פגע..

אימא כבר מתחילה להוציא קופסאות שימורים ולשפוך את תוכנן לצלחות חד פעמיות. אף אחד מאיתנו לא ממש אוכל. אני מרחיק את הצלחת ממני, ונשכב על אחת המיטות הרזרביות, זאת שקרובה לדלת הכניסה. לכלב שלי,שבטח גופתו שוכבת מהעבר השני. הדבר שחיכה לך כל יום אחרי בית ספר, שנבח ונבח על פושעים מזדמנים, שהזכיר לך ששווה לקום בשש בבוקר בשביל להוציא אותו לטיול.

הבוקר בא ואיתו טיל נוסף, חלש יותר. אחותך לחוצה ברמות וגם ההורים שלך. ואתה. בעיקר. חמש לחברים והמשפחה שגרים באזור. אתה אוכל קצת עוגיות מיובשות ותפלות. הטלפון הישן שיש בממ״ד מצלצל.

״הלו?״
״היי, דן. איך אתה?״
״מזעזע. השארנו את רוקי למעלה.״
״כן.. גם אני השארתי את כתם וצמר למעלה. החתולים שלנו.״
הוא מרגיע אותך שהכל יהיה בסדר, וגם אתה אומר לו כך.

כעבור בערך שלושה ימים קול אומר בכריזה שאפשר לצאת מהמרחבים. אני רץ למעלה, מחפש את רוקי. אני מוצא אותו בסוף, מתחת ערמה של שברי עץ קטנים. נושם. חי.

אתה ממהר לקחת אותו לטיפול נמרץ. למרבה המזל, די ריק שם. הווטרינר בודק אותו ואמר שהוא יצטרך לשהות כאן איזה לילה.

בבוקר אני רץ, ורואה את פניו המאוכזבות של הווטרינר. הדמעות עולות בעיניי לפני שאני מספיק לעצור בהן.
״הוא מת?״ אני שואל.
בתשובה הוא רק בוהה בי במבט עצוב.

אני, אימא, אבא ואחותי עומדים עכשיו בתוך השדה הגדול שליד הבית. מסתכלים בתלולית העפר הקטנה, שם יש את רוקי.
״להתראות.״ אני אומר. ״עד ההפצצה הבאה.״

אימא מציעה שנעבור. גם אבא. אחותי לא רוצה, יש לה פה יותר מדי חברים. נו טוב. גם לי יש פה הרבה מאוד חברים ויש גם חברה, אבל הקבר של רוקי.. אותו לא הייתי מוכן לעזוב.

המבט שלי מופנה לאחור מהמכונית. הדמעות כבר כיסו את כל פניי החרושות צער.
״למה עברנו?״
״מסוכן כאן.״ אומרת אימא.
אחותי לא מפסיקה לבכות. בעיר הקודמת שלנו היה לה מקום עם פרחים שהיא אהבה ללכת אליו ולקחת את כל הבובות שלה איתה. אולי היא אפילו יותר עצובה ממני.

עכש אנחנו גרים על גבול הצפון, יש אוויר נעים, הגשם הקל מתדפק על החלונות. אין הפצצות יותר.
אימא ואבא קנו לי כלבה חדשה, לבנה. קראתי לה רוקי. כן. רוקי. אני נזכר איך השארתי את הגופה שלו מאחוריי.
באשר להורים שלי.. הם רבים כל היום. על המעבר. אנחנו על סף פירוק משפחה.
וכל זה בגלל הפצצה מטומטמת אחת.