פחד – פרק 1

יש לי פחדים כמו שיש לכל הילדות בגילי. אבל הדברים מהם הן פוחדות והדברים מהם אני פוחדת שונים מאד, שונים מידי;
הן פוחדות מהחושך. הן פוחדות מאכזבות, ציונים, מעמד חברתי נמוך בבית הספר או אפילו מאנשים מסוימים…
לא. אני לא כמותן.

קוראים לי טיאה. טיאה אלקייט. בעלת עיניים ירוקות ומבנה פנים מעט מרובע, אני בת שלוש-עשרה אבל כולם אומרים לי בלי סוף שאני בוגרת לגילי. מובן שבאותה נשימה הם גם מנסים לברר מה גרם לי להתבגר בצורה כזאת, אך אני תמיד משיבה את פניהם ריקם כי אם יש דבר אחד שאני שונאת יותר מכל הוא אנשים המנסים לחטט בעניינים שלא שייכים להם.
אני לא בטוחה אם עלי לפרט כעת ולספר לכם על החיים שלי, או אולי קצת יותר על עצמי?
מעולם לא חיבבתי במיוחד את מלאכת הכתיבה. וגם אם הייתי מחבבת, אף פעם לא חשבתי שאוכל יום אחד לשבת ולכתוב סתם כך על כל מה שקרה… אימי היא המקור לעניין, היא הפצירה בי לעשות כן…
היא ניסתה לדבר אל לבי, לומר ש 'כתיבה אולי תגרום לי לפרוק את כל המתחים ותעזור לי להשתקם'.
לא הבנתי בדיוק ממה אני אמורה להשתקם… ניסיתי רבות להבין מה בדיוק היא חושבת שעבר עלי אבל לא רציתי לגרום לה לבכות שוב, לכן התיישבתי ליד השולחן וביד רועדת התחלתי עם המילה הראשונה.
אני חושבת שבסופו של דבר, במקום להיכנס לפרטים אומר לכם את הדבר החשוב ביותר שתצטרכו לדעת כדי להמשיך ולעקוב אחר הדברים הבאים;

האישיות שלי מחולקת לשניים.
לא. זה לא משחק אסוציאציות, אני לא חולת נפש בעלת פיצול אישיות ואני לא משוגעת עם תעודות, אז לפני שאתם קופצים לעוד כמה מסקנות שגויות, תנו לי להסביר:
בחוץ, כשאני יוצאת מהבית, לבית הספר או לכל מקום אחר, אני חשה הקלה שגורמת לי להשתחרר. שם אני ילדה חברמנית, מצחיקה ומלאת רוח חיים – אישיות זו עוזרת לי לרוב לחפות על הפחד, האימה והשבריריות שקבורים עמוק בתוכי…
כשאני בחוץ – החיים כמעט נראים יפים, אני כמעט מרגישה… מוגנת.
ואז אני חוזרת הביתה, בלית ברירה, והכל משתנה.
פתאום כשהקירות סוגרים עלי, זה חוזר; אני מתחילה לרעוד, הרגליים מתנודדות ומאיימות לקרוס תחת כובד משקל גופי הרופס, העיניים מתמלאות באימה קרה שמעבירה צמרמורת במורד ובמעלה גווי והלב מאיץ את קצב פעימותיו.
בדרך כלל כשאני חוזרת מבית הספר הבית ריק. אחריי הראשונות להגיע הן אימא וג'ייל – אחותי בת השמונה – וחצי שעה אחריהן מגיע אבא.
אבל עד שהם מגיעים, אני נלחצת בגבי אל הקיר ומתכווצת ככל יכולתי בפינה שיוצרים הארון שבחדרי יחד עם קיר הבטון הלבן, מאמצת בחוזקה את ברכיי אל חזי וקוברת בהן את ראשי כמבקשת להיעלם.
מבקשת לשים סוף להלמות הפראיות שמביאה איתה האימה הכובלת, שנראה שלעולם לא תרפה אחיזתה…