חלק מחיי- פרק 9 *תוקן, הערה בסוף הפרק*
תקציר מהפרק הקודם:
הלכתי לבקר את אמא שלי בכלא, והיא סיפרה לי למה היא ואבא התעללו בי כל השנים האלה.
חלק מחיי- פרק 9
יצאנו מהבניין של הכלא ונכנסתי למכונית. "איך היה?" אבא דניאל שאל.
"בסדר," אמרתי. כל הזמן חשבתי על מה שאמא שלי אמרה לי. אחרי כמה זמן של נסיעה אמרתי פתאום, "היא לא באמת התכוונה לעשות לי את זה, היא אוהבת אותי!"
שרית הסתכלה עליי. "למה אתה מתכוון, חמודי?"
"להרביץ לי," אמרתי, ופתאום ירדו לי קצת דמעות מהעיניים. "היא סיפרה לי הכל. הם באמת אהבו אותי. הם לא רצו להרביץ לי. לאמא שלי היה דיכאון, משהו כזה, ואבא שלי לקח סמים. הם באמת אהבו אותי!"
"אוֹרי," אמר דניאל בשקט. "לפעמים, אנשים עושים משהו שהם לא באמת מתכוונים אליהם, אבל בכל זאת מה שהם עושים הוא בלתי נסלח, ובכל זאת הם צריכים להיענש. אם בטעות רצחתי מישהו, אני בכל זאת איענש, למרות שזה היה בטעות. כל אחד צריך לכפר על הטעויות שלו. אתה מבין?"
"כן," אמרתי, והמשכנו לנסוע, וכל הדרך חשבתי על אמא שלי. אחרי כמה זמן הגענו לבית, והלכתי לישון.
יום אחרי, אחרי הלימודים כשחזרתי הביתה, עליתי לחדר של יאיר. "היי," אמרתי.
"היי," הוא חייך. "מה קורה?"
"בסדר," אמרתי. "אתמול הלכתי לבקר את אמא שלי בכלא, אתה יודע?"
"כן," יאיר אמר. "נועה סיפרה לי. מה היה שם?"
"דיברתי שם עם אמא שלי," אמרתי. "שאלתי אותה למה הם עשו לי את זה." התחלתי קצת לבכות. "היא סיפרה לי, שאחרי שנולדתי, הייתה לה מחלה שקוראים לה דיכאון, ובגללה היא נהייתה עצובה ולא היה לנו כסף לתרופות שגרמו לה לא להיות עצובה והרופא יותר לא הסכים למכור לה, ואז אבא שלי גם נהיה עצוב, וזה מה שגרם להם להרביץ לי כל השנים האלה. אמא שלי אמרה לי שהם באמת אהבו אותי, אבל הם לא יכלו לשלוט על עצמם."
"אל תבכה," יאיר אמר לי וחיבק אותי. גם הוא היה נראה עצוב. "אל תדאג, בכלא יטפלו בהם ויעבור להם הדיכאון."
"אבל אני מתגעגע אליהם עכשיו," אמרתי.
"תחשוב, אורי," יאיר אמר. "אתה יודע מה היה קורה אם המשטרה לא הייתה תופסת אותם? הם היו ממשיכים להתעלל בך. זה לטובה שתפסו אותם ושמו אותם בכלא."
"אבל אני מתגעגע אליהם," אמרתי שוב.
"אתה תראה אותם," יאיר ליטף לי את השיער. "אל תדאג."
למחרת בבית ספר, החלטתי לספר לאור. "היי," אמרתי לה.
"היי אורי," היא חייכה. "למה היית עצוב אתמול? לא הסכמת לספר לי למה."
התקרבתי אליה וישבתי על הכיסא. "כי הלכתי לבקר את אמא שלי, אמא שלי האמיתית."
"איפה היא? במשטרה?" אור שאלה.
"לא, בכלא," אמרתי.
"מה, אתה היית ממש בתוך הכלא?" היא שאלה.
"כן," אמרתי.
"מה, באמת?" היא התלהבה. "מה יש שם? לא מפחיד שם?"
"קצת," אמרתי. "יש שם המון אנשים עם בגדים כתומים וזה מקום ענק עם סורגים כדי שאנשים לא יברחו." ואז סיפרתי לה על מה שאמא שלי אמרה לי.
"מה," היא לא הבינה. "אז הם עשו לך את כל זה בגלל שהם היו חולים?"
"כן," אמרתי בשקט.
"אז למה הם לא הלכו לבית חולים?" היא שאלה.
"אני לא יודע," אמרתי. "אולי הם לא רצו." ובדיוק אז היה צלצול, והמורה אביבה נכנסה לכיתה והלכתי למקום שלי.
זה היה יום שלישי, אז זה היה יום קצר ולמדנו קצת. "שחר, בוא נלך הביתה ביחד," אמרתי לו.
"בסדר," הוא הסכים. הלכנו דרך מקום אחר מהדרך שאני רגיל, כי שחר אמר שהיא יותר קצרה. ועברנו דרך כמה רחובות שהיו קצת מפחידים, והגענו לגן משחקים שאני תמיד עובר דרכו, רק שעכשיו הגענו יותר מהר, והגן היה ריק, חוץ מאיש אחד על הספסל, ועברנו לידו.
"ילדים, בואו רגע," הוא אמר פתאום, והסתובבנו אליו. הוא הוציא שקית ניילון קטנה מהכיס שלו. "רוצים שוקולד?"
"כן," אמרנו.
"בואו, תשבו לידי," הוא אמר והביא לנו שוקולד. הרבה זמן לא אכלתי שוקולד.
"אבל אני צריך ללכת מהר הביתה," שחר אמר. "אמא שלי מחכה לי."
"אז אתה תישאר איתי?" האיש חייך אליי. הוא היה נראה איש נחמד מאוד. היה לו קצת זיפים כמו לאבא דניאל, והיה לו שיער חום ועור בהיר.
"טוב, אני אשאר איתך," אמרתי.
"טוב, אז להתראות," שחר אמר.
"להתראות," אמרתי, ושחר הלך.
"בוא, שב לידי," האיש אמר, והתיישבתי לידו.
הוא שם לי יד על הכתף. "איפה אתה לומד?" הוא שאל.
"בבית ספר שם," הצבעתי לכיוון של הבית ספר. "אתה מכיר אותו?"
"כן," הוא אמר. "גם הילד שלי לומד שם."
"באמת?" שאלתי.
"כן," הוא אמר. "בן כמה אתה?"
"תשע וחצי," אמרתי.
"אה, אז אתה לא מכיר אותו, הוא יותר גדול ממך. איך קוראים לך?"
"אורי," אמרתי. "ולך?"
"גולן," הוא אמר. הוא חיבק אותי וליטף אותי כל הזמן, ולא כל כך אהבתי את זה.
"רוצה לבוא לאוטו שלי?" הוא שאל.
"למה?" לא הבנתי.
"כי אני רוצה להראות לך דברים יפים," הוא אמר.
"כמו מה?" שאלתי. הוא שם את היד שלו על הרגל שלי.
"זה סוד," הוא חייך.
"אבל אני צריך ללכת הביתה," אמרתי. "אמא שלי מחכה לי."
"זה יהיה מהר," הוא אמר. "אני רק אראה לך ותלך, אבל אל תספר על זה לאף אחד כי זה סוד, בסדר?"
"טוב," אמרתי, והלכתי אחריו לאוטו שלו שהיה קרוב לגן משחקים. האוטו היה גדול, יותר מהאוטו שלנו, והוא היה בצבע כחול כהה.
"בוא, תיכנס," הוא אמר. הוא פתח לי את הדלת הגדולה ונכנסתי, והוא נכנס גם וסגר אותה.
"מה רצית להראות לי?" שאלתי.
"אתה תראה," הוא התקרב אליי, ואוטומטית הלכתי אחורה.
"מה אתה רוצה?" שאלתי, והתחלתי קצת לפחד.
"אני רק רוצה להראות לך משהו," הוא אמר. "תוריד חולצה, בסדר?"
"לא רוצה," אמרתי. לא הבנתי מה הוא רוצה. "אני לא רוצה להוריד חולצה."
הוא התקרב אליי והתחיל לנסות להוריד לי את החולצה. "די, תעזוב אותי!" נבהלתי וצרחתי.
הוא סתם לי את הפה עם היד שלו. "תסתום," הוא כעס. "אל תצעק."
"תעזוב אותי!" אמרתי. "תן לי ללכת!"
"אתה נשאר פה," הוא אמר בחיוך רשע.
"אני לא!" צעקתי. "תן לי ללכת! תעזוב אותי! אל תיגע בי!" לא ידעתי מה הוא רוצה לעשות לי. פתאום ראיתי שהדלת מאחורי. הסתובבתי מהר, פתחתי אותה, ורצתי משם לפני שהוא הצליח לתפוס אותי. ברחתי הביתה.
פתחתי את הדלת של הבית, רצתי לחדר שלי וסגרתי את הדלת, הלכתי למיטה, והתחלתי לבכות. אחרי כמה דקות נועה נכנסה לחדר שלי. "אורי, מה קרה?" היא נבהלה.
"די, תעזבי אותי!" בכיתי.
היא התיישבה לידי. "אורי, מה קרה?" היא שאלה שוב וחיבקה לי את הכתף, וקפצתי אחורה וקיבלתי מכה ביד מהברזל של המיטה, אבל זה לא כל כך כאב. "אל תגעי בי!" בכיתי.
"אורי, תספר לי, מה קרה?" היא הייתה מבוהלת ממש.
"אני לא רוצה לספר!" צעקתי. לא רציתי לספר לאף אחד.
"תספר לי, מישהו פגע בך? מישהו הציק לך? מישהו העליב אותך?"
"לא!" צעקתי. "אף אחד לא עשה לי כלום, בסדר?"
"זה לא נראה ככה," היא אמרה בשקט.
המשכתי לבכות. "אני לא רוצה לספר לאף אחד."
"אורי," היא אמרה, "אתה יודע שאתה יכול לספר לי הכל, נכון? הבטחתי לך, אני אהיה כמו אחות בשבילך."
חשבתי קצת ואחרי כמה זמן אמרתי, "את זוכרת שאמרת לי שאם מישהו עושה לי משהו רע אז לספר לך? גם אם זה סוד?"
"כן," היא אמרה בשקט. "מישהו עשה לך משהו?"
"כן," אמרתי. "חזרתי מהבית ספר ופגשתי מישהו, והוא רצה שאני יכנס לאוטו שלו והוא רצה להוריד לי את החולצה." נועה לא כל כך ידעה מה לעשות, והיא גירדה את הראש שלה.
"תספר לי הכל," היא אמרה. "כל מה שקרה. מההתחלה ועד הסוף."
"היום שחר ואני חזרנו ביחד מהבית ספר, ופגשנו איש על הספסל בגן משחקים והוא רצה שנדבר איתו, אבל שחר היה צריך ללכת אז הוא הלך, והוא הביא לי שוקולד ושאל איך קוראים לי ובן כמה אני ואיפה אני לומד, ואז הוא אמר שהוא רוצה להראות לי משהו באוטו שלו אבל לא לספר על זה לאף אחד כי זה סוד, והוא לקח אותי לאוטו שלו ונגע לי בכל מיני מקומות והוא ניסה להוריד לי את החולצה ובסוף הצלחתי לברוח."
נועה הייתה לחוצה. "הוא אמר איך קראו לו?"
"הוא אמר שקוראים לו גולן," אמרתי.
"איך הוא נראה?"
חשבתי קצת. "היה לו קצת זיפים כמו אבא, והוא היה גבוה עם שיער חום."
"אוקיי," היא אמרה. "ואיך האוטו שלו היה נראה?"
"גדול כזה," אמרתי. "בצבע כחול כהה."
נועה חיבקה אותי חזק. "אני ממש מצטערת, אוריקוש," היא אמרה. "הייתי צריכה להסביר לך יותר על מה אנשים כאלה עושים."
"מה זאת אומרת?" שאלתי. לא ידעתי מה הוא ניסה לעשות לי, רק ידעתי שאני לא רוצה שהוא יעשה את זה, ולכן ברחתי.
"אתה יודע מה זה הטרדה מינית?" נועה שאלה.
"לא," אמרתי.
היא הסבירה לי. "זה אומר, שמישהו נוגע בך במקומות שאסור לו לגעת ושזה לא נעים לך, וגם כשאתה אומר לו להפסיק הוא לא מפסיק, והוא מנסה גם להוריד לך את הבגדים, זה הטרדה מינית. ויש לך מזל שברחת, כי אז הוא גם היה אונס אותך…"
"מה זה?" לא הבנתי.
"אני לא יודעת כל כך איך להסביר," היא אמרה. "אבל זה כשמישהו מוריד למישהו אחר את הבגדים והוא רוצה לעשות לו כואב."
"אה, הבנתי."
"אל תדאג," נועה חיבקה אותי חזק. "האיש הזה לא יעשה לך כלום יותר. אנחנו נספר לאבא ואמא ונספר גם למשטרה, והם ישימו את האיש הרשע הזה בכלא, אל תדאג."
"איפה שאבא ואמא שלי נמצאים?" שאלתי.
"כן."
"את מבטיחה לי? הוא לא יעשה לי כלום?" שאלתי.
"אני מבטיחה," היא אמרה. "תזכור דבר חשוב, אורי, אתה תמיד צריך להיות חזק, גם ברגעים כאלה, תזכור שאוהבים אותך, כי אתה תמיד צריך להיות חזק."
תגובות (1)
אווווווווווווווווווווווו:)
תמשיכי דחוףףףףףףףףףףףףףףףףףף:)
איזה סיפור מרגש:)))
אשמח אם תיקראי את הסיפורים שלי:)ותגיבי:))))
א-נ-י- מ-ת-ה- ע-ל- ה-כ-ת-י-ב-ה- ש-ל-ך-:)))))))))