המיכתב שלא נישלח

לאראל היקר,
אני אוהבת אותך.אני רוצה אותך.אני רוצה להיות רק איתך.אבל אי אפשר וזה מחרפן אותי!!!! אתה מדהים בעייני ונימאס לי מכולם שאומרים"תשכחי ממנו!!!!!!!!" ואני יודעת את זה אבל אני אוהבת אותך חזק מדי ויותר מדי.אף אחד לא מבין עד הסוף את מה שאני מרגישה.הם לא מבינים את דפיקות הלב המואצות,הפרפרים בבטן,את הגעגועים כשאני לא רואה אותך ואת השימחה כשאתה לידי.כבר קיבלת מיכתב אבל אתה זרקת אותו וזה כל כך כאב כמו חץ רעיל שניתקע ישירות ללב.אבל אני לא שונאת אותך ביגלל זה אני פשוט לא יכולה להרגיש שינאה כלפייך. ובאמת איך ארגיש שינאה לזה שגורם לי ליבכות,לחייך,להיתעצבן וליצחוק? קשה לי עם זה,קשה לי שלא תהיה שלי,קשה לי שמישפטים קטשיים זה הדבר היחידי שמתאר את מה שאני מרגישה וקשה לי באופן כללי עם זה.אבל אני ממשיכה עם חיוכים מזויפים ומכחישה את אהבתי עלייך לכל מי שחושב ולא יודע.אולי יגיעה זמן שאוהב אותך פחות אבל לעולם לא אוכל לישכוח ממך אתה יותר מדי קרוב ללבי ובנתיים אמשיך לחשוב עלייך ולחכות ליום שבו אוכל להגיד בלי לחשוב ולידאוג"אני אוהבת אותך".

ממני,
קרינה.
הסתכלתי על המכתב וידעתי שלעולם לא יהיה לי אומץ לישלוח אותו.לא אוכל להביא לו את המכתב שכתוב בעט ובכתב לא ברור כשהוא מיסתכל עליי,לא מבין ושואל :"מה זה?" "מכתב", – אני עונה בקול שמסתיר בקושי שאני לחוצה.לא,אני לא יכולה לא עכשיו ולא לעולם.אבל אני עדיין מקווה שיקרא את זה ותבין שזה עליו.לא אכפת לי עם אף אחד לא יקרא את זה חוץ ממנו,לא אכפת לי שכולם יגידו:"קטשיות!!!". חוץ מזה הוא מורה!! תחשבי בהגיון!" וכן אני יודעת שהוא מורה (בכל זאת הוא לימד אותי). אני מודעת לזה,אני מודעת שאין בנינו סיכוי וזה כואב.אז מה אני אומרת פה בעצם? אני לא יודעת.אני פשוט רציתי שהוא ידע שאני אוהבת אותו למרות כל מי שיגיד :"איכס!!!",למרות כל מה שקורה, תמיד הוא ישאר אצלי בלב.