לחישות אפלות פרק ח':תתכונני לפגוש את הגורל,ליליאן!"

"ליליאן,ליליאן תתעוררי בבקשה תתעוררי,ליליאן" אני רוצה לענות לקול היפה הזה, אני רוצה להתעורר אך איני יכולה ראשי כלכך כאב.
"בבקשה" לחש, במאמץ רב פקחתי את עייני, הדבר הראשון שראיתי היה עיינים תכולות במבט פראי של דאגה.
"מי…?".
"ליליאן את בסדר" נאנח בהקלה.
"איתן מה? איפה?..".
"אנחנו בחדר האחות, מצאתי אותך חסרת הכרה במסדרון" אמר.
"מה" היתרוממתי במהירות משכיבה, זאת היתה טעות ראשי היסתובב ונפלתי אחורה.
"שר איפה שר?" שאלתי בחרדה.
"אני לא יודע, לא ראיתי אותה מהבוקר" נאנח.
"ולמה אתה כאן ,למה לא הלכת??".
"כי……"התחיל אך האחות נכנסה לחדר וקטעה אותו.
"יופי היתאוררת חומד ,איך את מרגישה?" שאלה אותי.
"מצויין" שיקרתי שום דבר לא בסדר עד שאחזיר את שר.
"טוב" אמרה ויצאה.
"ליליאן" שוב אותה לחישה.
"תעזוב אותה,תעזוב את,אני יעשה הכל רק אל תיפגע בה" צעקתי לאוויר.
"ליליאן מה?…." שאל איתן.
"בשעה 8, שער הפנימיה שלך ותבואי לבד".
"בסדר" אמרתי והשיחה הישתתקה.
"מה,מה זה היה?" שאל איתן בחרדה.
"מה היה?" שאלתי כמבולבלת.
"אל מי צעקת, מה קרה פה?" כעס.
"לא צעקתי, אל מה אתה מדבר?" היתממתי "אבל לא ענית לי,למה נישארתה?" שיניתי נושא.
"את לא ענית לי,מה זה היה?" צעק.
"ביל,מל,ג'ק יודעים שאנחנו כאן?".
"את לא מיתחמקת מהשאלה,מה זה היה?" נהם.
"מה קורה פה?" שאלה האחות כשחזרה.
"הוא מעצבן אותי תוכלי להוציא אותו מכאן?" שאלתי והיסתכלתי על איתן,היה זיק של כעס בעייניו.
"זה לא ניגמר" אמר בכעס ויצא.

"היי ליל את בסדר? ממש דעגנו לך".
"אני בסדר ג'ק,היי מל".
"הי" אמרה בקול אדיש.
"מה קרה?" שאלתי אותה.
"מה יש לך עם איתן" שאלה בכעס.
"כן, מה יש לך איתו?" שאל ג'ק.
"חוץ מזה שאני שונאת אותו, אהה זה הכל, אני שונאת אותו, למה?" ציחקקתי, מלאני נרגעה וחיוך עלה על פניה, ברור שהיא מאוהבת בו.
"אז…. איך את מרגישה?" שאלה.
"סחרחורת זה הכל".
"ואיך הגעת הנה?" שאל בחשד ג'ק.
"איתן הוא מצא אותי על הרצפה במסדרון, גם אני הייתי מופתעת שהוא לא השאיר אותי שם" חייכתי. "איפה ביל."
"הוא מחפש את שר, אף אחד לא ראה אותה מהבוקר" נאנחה מלאני באכזבה.
"שיט" נאנחתי.
"מה קרה? כואב לך" שאל ג'ק מבוהל.
"לא אני מרגישה מצויין, מספיק טוב בשביל לעזוב, ג'ק תעשה לי טובה ותיקרא לאחות".
"אוקי" אמר ויצא מהחדר, תוך פחות מדקה חזר והאחות איתו.
"את בטוחה שאת רוצה לעזוב?" שאלה בחשד.
"כן", עניתי וקפצתי מהמיטה הרפואית.
חזרתי לחדרי ונשכבתי על המיטה "אוקי שבע וחצי, כנראה הייתי חסרת הכרה הרבה זמן" חשבתי,
"רגע, שבע וחצי זאת אומרת שנשארה רק חצי שעה,חצי שעה עד הפגישה,הפגישה עם הגורל שלי".