" צמיד לבן " – פרק 1

אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 10.
עוד יצא לי להכיר אותה, לזכור אותה, לאהוב אותה.
עוד זכיתי שהיא תפנק אותי , תאהב אותי, תקרא לי סיפור בלילה לפני השינה.
עשינו הכל ביחד.
היא עשתה איתי את הצעד הראשון לבית הספר בכיתה א' ועוד המון דברים שזה לא הזמן ולא המקום להתחיל לפרט.
ידעתי שהיא חולה, אמרו לי, לא הסתירו את זה ממני.
לא הייתי עד כדי כך קטנה כדי לא להבין מה קורה סביבי.
בחודש האחרון שלה היא כבר לא הייתה בבית, רק בבית החולים.
המחלה התחילה להתגבר, התחלתי לאבד אותה.
ביום שהיא נפטרה היה לי מאוד עצוב, בכיתי.
אבא ידע כמה הייתי קרובה אליה, כמה אהבתי אותה.
אני חושבת שלקחתי מאמא שלי הרבה מאוד דברים, הרבה תכונות אופי.
כל מי שהכיר אותה אומר לי שאני לקחתי ממנה הכל.
את העיניים, את האף, את אותו חיוך. גם בפנים, באופי לקחתי ממנה את הצניעות, את ההקשבה לאנשים, את היכולת לזכור טקסט מהר ובע"פ – סוג של זיכרון צילומי.
הבעיה היא שמאז שהיא הלכה אני מפחדת להתקרב לאנשים.
אני לא בוטחת באנשים, כולם נראים לי אותו דבר. כאילו שהפחד הזה שעוד שנייה תאבד מישהו אם תתקרב אליו יותר מידי גובר עליי, מכניס אותי למלכודת.
לא שיש לי בעיה עם זה, לא מצאתי פעמים שהפחד הזה גרם לי להיות מגעילה למישהו.
אנשים מרגישים הכי פתוחים לדבר איתי על הכל, הם יודעים שאני יכולה לעזור להם, לייעץ להם.
אני מכניסה אנשים ללב, בזה אין שום ספק.
אכפת לי מכל ילד שפונה אליי בהפסקה ומספר את הסיפור שלו ורוצה עצה, אכפת לי ממה שקורה בבית ואם אני רואה את אבא בדיכאון אני מוצאת את הזמן לשבת איתו ולדבר.
אני יכולה להגדיר אותי ילדה שמחה ומאושרת.
אין לי כזה בעיות בחיים כמו שיש לילדים אחרים בגיל שלי.
הדבר היחיד שכן הוא שאני נופלת לפעמים לדיכאונות לא מוסברים. אם נניח עבר עליי יום ממש מוצלח , אני חוזרת הביתה ובסביבות הערב נמאס לי מהכל.
אני מתחילה להיות עצבנית, מבואסת, מעוצבנת על כולם- באותם הרגעים ממש אבל ממש אסור לדבר איתי.
אתם יכולים לקרוא לי מקובלת וכאלה שטויות, כי אני לא בודדה אני אף פעם לא בודדה.
תמיד יש סביבי מישהו. או שהוא סתם רוצה לדבר או שבאמת אכפת לו ממני.
כמו שאמרתי, לקרוא אנשים אני יודעת אבל אני לא בוטחת באף אחד.
בבית חיים רק אני ואבא שלי, שנינו לבד.
אני בת יחידה.
אני לומדת בירושלים וחיה באיזה חור נידח ליד, אני בת 15 וחצי וקוראים לי נוי.
חברים וחברות אצלי זה לא בעיה, אבל אף אחד מהם לא יודע את הסודות שלי.
מבאס אותי לפעמים שאנשים לא מבינים שגם לי יש את הצרות שלי.
אני חוזרת- אני לא ילדה בעייתית אבל באמת שלפעמים זה פשוט מעיק.
מצפים שבגלל שאני יכולה להבין אנשים נורא מהר ולהזדהות אפשר לדבר איתי על הכל.
לפעמים מצפים ממני להרבה מעבר, ליותר ממה שאני יכולה לתת.
מצפים שאני אענה לטלפון על הצלצול הראשון שאני שומעת, שאני אתן את העצה הכי כן שאני יכולה לתת.
יש לי גם חיים משלי, יש גם לי דברים שאני אוהבת לעשות.
אני לא רובוט של אף אחד, ואם הם באמת צריכים את האוזן הקשבת הזו הם לפעמים לא מבינים שאני לא יכולה להכיל
את הכל.
כמות הסודות שסיפרו לי והשביעו אותי לא לספר רק עולה ועולה בכל יום.
כמות האנשים שמתקרבים אליי רק עולה.
זאת אחת התכונות הבולטות אצלי, סוג של פסיכולוגית, רק שאני לא סובלת את זה.
אני אוהבת לקרוא אבל אני לא יודעת לכתוב, אני לא מתעניינת בספרות וכאלה דברים ( כי אלה חפירות שלא נגמרות ) , אני דווקא יותר בעניין של ספורט ומחשבים.
כשהייתי קטנה הייתי סוג של טום בוי, הייתי רק עם הבנים.
הייתי משחקת כדורגל, קולעת לסל, שוחה מלא, ומנגנת על סקסופון.
אני עדיין מנגנת על סקסופון, יש כאלה שחושבים שזה מגניב , שזה כלי יפה, אני רק חושבת עליו בתור עוד צורת ביטוי, במקום לכתוב.
הרבה חברות שלי אוהבות לרקוד, מביעות את עצמן בריקוד, אני לא- אני מנגנת.
אם יש לי מצב רוח רע אני מנגנת משהו עצוב, אם אני שמחה נורא אני אנגן משהו יותר קופצני, ואם סתם באלי לנגן אני אעצום את העיניים ואתן למוסיקה לזרום.
זה שאתם רואים שאני כותבת עכשיו, לא אומר שאני יודעת לכתוב.
אני לא מהילדים שיכולים לשבת מול המסך ולחפור עמוד שלם על מה העולם הזה בשבילם, או מי הם בעיניי העולם.
אני לא, פשוט לא. לקרוא ולייעץ אני יודעת- לכתוב זה כבר סיפור אחר.
אני יכולה להגיד לכם שעשיתי הרבה טעויות בחיים. על חלק מהם , חלק גדול מהם, בכיתי, נפגעתי.
חוויות של הזדהות עם ילדים שנפגעו מאחרים, מכאלה שזורקים אותן וכדומה.
תמיד אני זאת שאומרים לה הכל, שיודעת הכל, רק מנחמת.
בשלב מסוים זה באמת מעיק, זה באמת כבר נמאס.
אני רק שומעת עוד ועוד סיפורים, כולם נכנסים לי ללב אבל לי אין עם מי לדבר.
מה אני אדבר עם עצמי? מה אני מפגרת?
מבחינה רומנטית, סוג של, לא היה לי חבר מעולם.
גם כי לפני גיל 10 זה לא ממש חברים, אתם יודעים, זה לא באמת באמת לאהוב מישהו- זה סתם ידידות.
אבל עכשיו, כשזה בול הגיל, אני מפחדת לאבד ולהיפגע.
יש לי המון ידידים, הרבה מעבר למס' האצבעות שיש לי ביד, והם מספרים לי על בנות שהם התאהבו בהם או שאיזה בת פקאצה נדלקה עליהם והם רוצים להתנתק ממנה.
לפעמים תופסים אותי על תקן שדכנית, חושבים שאני אוכל להגיד איזה מילה טובה על אותו בנאדם.
אני אישית שונאת את זה, אבל אכפת לי מכולם אז אני פועלת.
יצא לי כבר לשדך בין ידיד ממש טוב שלי לחברה טובה שלי ועוד שטויות מהסוג הזה, אבל לעצמי- אני פשוט לא מסוגלת.
קרה לי שנדלקתי על מישהו, אין לי מושג אם הוא יודע את זה עד היום.
בטח זה מוזר לכם, הרבה ידידים- איך לא מתאהבים בכל אחד?
זה באמת מאוד פשוט- כשאתה מתחיל לדבר איתם במקום לראות בהם חבר לעתיד אתה רואה מולך בנאדם לשיחה, בנאדם משכיל שידע מה להגיד לך- כן, ידיד.
אם לא חושבים על המעבר, לא מציבים יעדים מפגרים של נשיקה ראשונה לפני גיל ככה וככה- זורמים עם מה שקורה.
אתם יכולים למצוא אותי הרבה פעמים מנתקת קשר עם העולם, מתנתקת מהפייסבוק ונועלת את הדלת בחדר.
יש פעמים שאני כל כך רגוזה על כל מה שקורה, ואף אחד לא מבין אותי.
אני זקוקה לשקט שלי, לנשום רגע, לקחת פסק זמן ואין לי אותו.
הייתי רוצה לראות אתכם חיים בגוף שלי במשך שבוע ומבינים איך זה להיות אני.
אין הפסקה שאין לי בה שיחת נפש עם מישהו וכאלה דברים, כולם קודחים לי בראש.
אל תטעו, יש פעמים שאני אוהבת את זה, ושזה כיף לי.
אכפת לי מאוד מה קורה בחייהם של אותם האנשים, קשה לי לראות מישהו נפגע, מישהו עצוב, אני לא יכולה לשבת בצד כשאני רואה מישהו בוכה ולא לגשת אליו.
על היד שלי אתם יכולים לראות המון צמידים. כל אחד מסמל משהו.
צמיד בצבע כסף , מכסף אמיתי- זה הצמיד שתמיד היה על היד של אמא שלי וקיבלתי אותו.
צמיד שכולו בצבע סגול ( שזה הצבע האהוב עליי ) – קיבלתי מהחברה הכי טובה שלי.
צמיד מחוט אדום- קיבלתי כשהלכתי פעם לעיר העתיקה, איזה צמיד נגד מזל רע.
צמיד בצבע כחול- קיבלתי מהידיד הכי קרוב שלי.
צמיד בצבע ירוק- קיבלתי מעוד 2 חברות שלי לכיתה, שמספרות לי תמיד הכל.
צמיד משולב של שחור לבן- קיבלתי מ-3 ידידים טובים שלי, שהם בעצמם החברים הכי טובים.
צמיד בצבע כתום- קיבלתי מילד שחנכתי בתוכנית מיוחדת לילדים עם צרכים מיוחדים.
והאחרון- צמיד בצבע שחור שחרוט עליו המילה אבא- וכמו שאתה יכול לנחש, קיבלתי מאבא שלי.
לפעמים בשיעורים משעממים אני מסתכלת על היד שלי וחושבת על כל צמיד, על כל משמעות.
הייתי פעם אוהבת לשים בנוסף לצמידים גומיות כאלה ולהכאיב לעצמי ביד, אבל עברתי את השלב הזה.
אם לדבר איתך בכנות, רציתי לעשות דיליט על כל מה שכתבתי.
אני לא רגילה לחפור על עצמי 3 עמ', זה נראה לי לא הגיוני.
סתם פתחתי קובץ בשביל לכתוב משהו, באמת שלא חשבתי שזה מה שאני אכתוב.
לא, אף אחד לא הכריח אותי, באמת שלא. לא מסגרת של שיעור, ולא איזה עבודה, זה פשוט בא.
זרמתי עם הכתיבה, לא עצרתי את חוט המחשבה.
יכול להיות שבסופו של דבר אני כן אצליח לשבת מול המחשב ולכתוב על עצמי , לכתוב על העולם שלי, על מה שאני רואה מהעיניים שלי, על מה שאני מסוגלת לראות מהצד השני.
יכול להיות שבגלל שאני יודעת שאף אחד לא יקרא את זה, אני אכתוב כל מיני סיפורים שאחרים מספרים לי, כדי שהלב שלי קצת ינוח, שאני לא ארגיש כלואה לגמרי, שאני פשוט סותמת את הפה. אתה מבין אותי? לקובץ במחשב יש רגשות?
התרגלתי לסתום את הפה ולא לגלות עליי כלום. ידידים טובים שלי וחברות טובות שלי יודעים שעל החיים שלי לא מדברים.