הפינה של החולמנית- רק לי זה יכול לקרות.

"רק לי זה יכול לקרות", האם אתם מכירים את המשפט? יצא לכם אי פעם להשתמש בו? לי כן.
השבוע הייתי אמורה לצאת לטיול השנתי של כיתה יא', טיול לו חיכיתי וממנו חששתי באותו הזמן. הממתקים כבר היו ארוזים בשקית נפרדת צהובה, המזוודה שרועה בפינת החדר עליה זרוקים עשרות בגדים, שמיכות, שק שינה ומגבות, הכובע הלבן מונח בעדינות של פרח על שולחן הכתיבה וכל אלה מחכים למחר, ליום בו אארוז הכל לתוך מזוודה אחת בכדי שאוכל לצאת לטיול מוכנה ככל יכולתי.
אך ההפך קרה.
למחרת התעוררתי עם כאב גרון חריף, ראשי הסתחרר והעדפתי להפסיד יום לימודים בכדי להישאר לנוח בביתי ולבקר אצל הרופא. המצב לא השתפר. הוא רק הפך לגרוע יותר. טמפרטורת הגוף שלי עלתה לחום של שלושים ושמונה מעלות ומעלה, חשתי בחילה, הגרון שלי שרף, שרירי תפוסים וכאובים, גופי חלש ואני מאבדת אט אט את התקווה שאוכל לצאת לטיול למחרת.
וכך זה היה…
לא יצאתי לטיול שלי. פשוט ככה. חליתי ופספסתי את החוויה.
ישנם שיגידו שהטיול היה מיותר ושעדיף שלא השתתפתי בו אך אני נוטה להאמין לחלק השני.
אם מתעלמים בכל התלוננויות, כאב השרירים, החום, המסלולים הארוכים, האוהלים המסריחים הטיול יכול להיות משמעותי ואף מאתגר, פיזית ונפשית.
אז למה פספסתי את זה?
למה דווקא אני הייתי חייב לחלות בדיוק יום לפני הטיול?
האם הפסדתי דבר מה שאחרים הרוויחו?
אז כן, רק לי זה יכול לקרות.