זו רק אהבה

"זו רק אהבה" הוא אמר לי, מחייך זוג של חצי חיוך. חושף שן לבנבנה ובהירה. "זה יעבור מתישהו" הוא הסיט את מבטו מפני. הרגשתי את עייני מעקצצות. זה היה בפירוש לא מה שאני ציפיתי לו. חשבתי שזה הולך להיות חלומי! מה שציפיתי לו כבר… אה.. שבע שנים?!
"זה שבע שנים לא עבר!" הפרצי אל תוך דבריו, פיו נפער כאילו הוא רוצה להגיד דבר מה אבל אני המשכתי את הכעס שלי, המשכתי לצעוק עליו " למה ניראה לך שעכשיו זה יעבור? אחרי איזה חמש חברות פאתום אתה בא אליי וטוען שכול המסירות הזו כול השבע שנים הלו, מכיתה ד', היו סתם?! תגיד לי, אני חייבת שהלב שלי ישבר בסוף!" צעקתי. התחלתי לבכות וליבב, זה היה קשה מנשוא, הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי עכשיו, חשבתי, זה להתאבד.
"לא אמרתי שזה היה לחינם" ניסה לתקן אותי, המניאק הזה "רק אני אומר שזה היה… בעצם… זה היה… אה…" הוא התחיל לגמגם. הדמעות התחילו לרפוץ יותר מידי חזק, צנחתי על האספלט. רגלי נגעו באספלט הקר והשתשפו אבל הכאב לא הזיז לי. אר הכאב בלב היה בילתי נסבל.
"תרביץ לי כמו שהרבצת לשתיי החברות האלו שלך, ותהרוג אותי וזהו!" מלמלתי. הרמתי את ראשי אליו שיראה כמה אני רוצה את זה. ידעתי שאם הוא אומר שכל זה היה לחינם אין לי טעם לחיות. האהבה שלי כלפיו הייתה הכול. ופתאום הוא בא ואומר לי בפרצוף שזה לא יקרה לעולם. זה היה כו כך מעלבי ומשפיל. זו הייתה ההרגשה הכי נוראה בעולם. כאילו אין לי יעוד יותר.
"אני לא אעיז" הוא אמר לי, עייניו פעורות והוא הולך אחורה אל תוך חשיכת הסמטה.
"למה לא?" שאלתי בחיוך, הרגשתי מטורפת, עליו. חסרת כול ישות. הוא היה חתיך, חכם, משהו שכול בת אדם חפצה בו. ואני רציתי אותו.
"כי… כי…" הוא גמגם. כבר לא יכולתי לראותו בחשיכה, הוא היה רחוק מידי. הדמעות היו דבר נפלא, שחררתי לחץ, הדמעות המשיכו לזלוג על בגדי, זה לא היה בסדר שהוא לא אוהב אותי. זה לא היה בסדר. אני רציתי אותו… מה הבעיה שלו?
"כי אני חייב לעוף" שמעתי אותו אומר. ומאז… טוב כבר שלוש שניפ עברו מאז. אני מאוהבת בו, אוהבת אותו והוא היחיד בשבילי. אבל לא ראיתי אותו מאז.
כנראה אהבהב לא משתלמת