איליין בלו 2 פרק ז': אוריאן ואליאן

אין יותר טעם לעשות כלום, אין עוד טעם לחיות.
הוא מת, טובי נרצח בידי הלס, ואני הולכת לנקום את מותו. הוא נרצח, ואיתו נרצחה התקווה וכל המחשבות הטובות. הגיע ערב- ישבתי על אדן חלוני, מסתכלת על השמש השוקעת וחושבת עליו, על איך שהוא היה. "איליין, חזרתי. הייתה לי את הפגישה הכי מדהימה בחיי!" ארין נכנסה לחדר. "הוא היה כל-כך חמוד" היא חייכה, "אז מה פספסתי פה?".
"כלום" אמרתי, פניי נוקשות. לא יכולתי אפילו לחייך, לא עכשיו ולא אף-פעם.
"הכל בסדר?" היא הבחינה במשהו לא בסדר.
"לא, ארין, כלום לא בסדר!" נכנעתי מלהעמיד פנים שאני בסדר, לא אני, אף-פעם לא אהיה.
אני מרגישה ריקה, חסרת-תכלית, הוא איננו. הסברתי לארין מה קרה- לטובי, לי, שכמעט חשבתי על לרצוח את מירור והשדר של הלס. היא הופתעה, עיניה כמעט יצאו מחוריהן ונראה היה שהייתה לה בחילה קלה.
"אני לא מאמינה, איך לא התקשרת אליי? איך לא אמרת לי כלום?".
"אני… לא… מה זה חשוב עכשיו! טובי נרצח, טובי איננו עוד! זה לא יעזור, לא משנה כמה פעמים הייתי מתקשרת אלייך זה לא היה עוצר אחד מהם מלהיהרג" צעקתי בקולי קולות. ארין חיבקה אותי חזק, מלטפת את שיערי ומרגיעה אותי מהבכי, מקולו של לבי השבור והפגוע. לפתע נשמע רעש קטנטן מכיוון הסלון.

"מירור עוד פה?" שאלתי, מנגבת את דמעותיי.
"לא, היא הלכה ממזמן" ארין לקחה את הסכין שהיה מונח על שולחני והלכה לכיוון הרעש. הלכתי אחריה, נזהרת לא לחשוב יותר מידי.
"אה-הא!" ארין לחשה, היא ראתה משהו מחוץ למרפסת. היא התקרבה, פתחה את הדלת וכיוונה את הסכין על הנערות שהיו על הרצפה, אחד שכבה והשנייה מעליה מחזיקה תחבושת אדומה מדם. "מי אתן? איך הגעתן לפה? מאיפה באתן?" ארין חקרה אותן בשאלות.
"הגענו מ'אנטאר', מהר! אין לנו הרבה זמן" הנערה עם התחבושת צווחה.
"שמי אוריאן" הילדה הפצועה אמרה.
אני וארין הרמנו את הילדה הפצועה לספה בסלון, בוחנות את פציעותיה. הן היו שחומת-עור, עיניהן צבועות באפור וצהוב.
"מירור" חשבתי, שידרתי לה שתבוא.
"מה קרה?" היא הופיעה מיד, ראתה את הילדה ועזרה בריפוי פצעיה.
"היא נפצעה, ברחנו" הילדה הפצועה אמרה, הילדה האחרת מלטפת את ראשה בדאגה.
"מאיפה ברחתן?" ארין שאלה, "ואיך הגעתן לפה?".
"אני לא יודעת" הנערה האחרת מלמלה, "פשוט ברחנו וחשבנו על…".
"על מה?" מירור שאלה.
"הכל התחיל לפני חודשיים, אוריאן החלה לחלום על הבית הזה, עלייך" היא הצביעה עליי בבהלה. "היא ציירה את פנייך שוב ושוב. כשברחנו מהמקום בו היינו כלואות- לפני שאוריאן, נפצעה, היא חשבה על מקום מוגן כשירו בה והגענו לפה" הנערה אמרה.
"היא חלמה על המקום הזה? על הבית הזה?" שאלתי.
"כן, ועלייך" הילדה המתאוששת אמרה "החלום תמיד חזר על עצמו".
"ומה שמך?" מירור חייכה אליה.
"שמי אליאן" היא חייכה, נאבקת בכאב שהפציעה השאירה לה.