החוטף האילם- פרק שני: מטפחת ורודה ופרח

למרות שראשה היה מבולגן, מלא בכאוס וללא סדר, אפשר היה לראות את מה שקרה בשעות האחרונות, מהפגישה למבחן בביולגיה, עד למקרה הספציפי שרציתי. חיברתי כבל לא גשמי בין מוחי אל מוחה, ואותו המקרה הועבר ממנה אליי, הפחד שלה מילא אותי, וחוסר האונים הזה היה מלא בהשפלה, לא משהו שבנאדם בן 23 צריך להרגיש. זה היה לא מוכר, מוזר, והרבה יותר גרוע מהאחרים.
הכול הה הרבה יותר בהיר, הפחד והבלבול שלה היו בהירים וילדותיים, ההפתעה מכול המקרה היא זו שלא נתנה לה לזוז.
"איזו נשמה טהורה גידלתי" מלמלתי לעצמי, נתתי לרגשותייה לעבוד הלאה, לגלוש מעליי ולעבור אלייה חזרה, זה היה הרגע בו הצטערתי שגידלתי את הילדה הזו ככה, בלי להפחיד אותה, גדלתי יצור טהור, מושלם מידי בשביל לחיות בעולם הזה. באותו הרגע חשבתי על משהו. אולי להעביר אותה ל… אבל ידעתי שאני לא אוכל לשרוד בלי היצור הזה, היצור האנושי ותו לא. הדבר המושלם הזה שקוראים לו "מיקה".
הרגשתי שאני מנסה לצרוך משהו, אבל קול צרוד ומצמרר קוטע אותי, הוא נשמע מאחורי, ונשמ כי הוא נוהם בעודו מלקק את שפתיו. "סוף סוף…" חשבתי עלצמ, חיוך התצטייר על פניי. הרגשת הסיום של התעלומה עמדה באוויר. אבל הקול הרוד פילח את השממה.
"אתה לא מי שציפיתי לו… מייקל" קולו של המפלץ היה חלקלק וצורם. יכולתי לשמוע אותו מחליק על האבנים, זאת אומרת שאין לו רגלים או שהוא גולש על דבר מה, ואם נצא מההנחה זבעצם אותו החוטף בבירור בנאדם, אז זאת אומרת שזה מישהו שמחליק על דבר מה, שיכול לעבור על אבנים בקלות.
"אז למי ציפית?" שאלתי, ללא שום רגש, ללא שום כמייה ו\או סקרנות, כבר ממזן איבדתי את הצורך לרגיש דבר מה, כול מוחי היה נתון לדבר אחד- לנצחון, לפתרון הסופי. לסוף.
"לאחותך הקטנה… מייקל" יכולתי להרגיש את חיוכו העקום, הוא הדגיש את שמי בלחישה רמה. הרגשתי את נשימותיו על הצוואר החשוף שלי. ריח הפה שלו היה מגעיל, ריח של דם ומוות. הריח שלי.
"אתה לא מפחד ממני… נכון מייקל?" הוא שאל, מחליק קדימה, עדיין בין הצללים. רק באותו הרגע התחדד הנוף, זו הייתה מערת נטיפים אפלה ועבושה, אפופת צללים חשוכה, האור היחיד בקע מכמה נטיפים בהמשך המערה שנמשכה קדימה.
"אני לא מייקל!" זעקה נשית בקעה מפי. הפחד שוב השתלט עליי. אבל חייכתי, לפחות אני עדיין בעבר, בגופה ובדמותה של אחותי. טוב… בכללי זו חדירה לפרטיות… אני יודע. אבל זה היה חיוני לפתרון הזה. כול המשטרות בעולם מחשות את הבנאדם הזה, למרות שאני כבר לא חושב שאפשר לקרוא לו בתואר -אדם- .
"באמת? מה? אתה רוצה שאני אאמין שזו מיקה, אחותו?" שמעתי אותו מגחך. פתאום קולו היה חד יותר. חזק יותר מידי. שתיי ידיים חלקות ולחות, ריריות מדי מצמררות, ומ גדרות נורא כיסו את עייני, זוג נוסף של ידיים כאלו עטפו את פי ואת אוזניי, אבל הד צחוקו של המפלץ עדיין הדהד בראשי. פתאום ריח חזק מאוד של בושם מילא את פי, בושם נשים. חזק.. בריח פטל חרובים.
"שאנל" מלמלתי מתחת לבד גס, מטפחת ורודה ומרוטה כיסתה את פי, הזיע הקרה טיפסה במעלה גבי, היה ל חם וקר בו זמנית.
הרגשתי משהו שקושר אותי. הסתכלתי למטה, ישבתי על כיסא ופרח מטפס על כיסאי בעדנות, פרח הורד שמטפס סמהירות סביב רגלי וכיסאי, מהדק אותי לשם, חונק את ראותי. הרגשתי שאני לא יכול יותר. אני רק אמחק את הזכרונות של מיקה ואעביר אותה מפה, וזהו. קיבתי את כול מה שרציתי. אבל ברגע שהגנב נגל אל עייני…
ניתקתי את הקשר בין המוחות. צנחתי על השטיח הלבן בדר העבודה שלי, סוף סוף.
אתן מבינים?
אני בנאדם מיוחד, הראשון והאחרון בעולם הזה. אתתם יכולים לקרוא לי מכשף, יצור, מפלץ.
לא.
אני עלף אנושי.