איימי (סיפור על וואן דיירקשן) פרק כ': מאורה הוראן.

#מנקודת מבטה של ליז:

"אז חוזרים" לואי אמר כשירדנו מהמטוס, נכנסים ללימוזינה לבנה, המכונית החלה לנסוע, וכמעט ואף אחד לא הצליח להישאר ער אפילו לא לדקה- כולם נרדמו.
"אז חברים, חזרנו" הוא חזר ואמר.
"לואי? אתה חוזר על עצמך" הארי בעט בו, התכסה בשמיכה וכיסה אותי, מנסה לישון.
"סליחה, משעמם לי" הוא מלמל, הביט מחלון הלימוזינה אל השמש השוקעת, כאילו טובעת בים.
"שישעמם לך בשקט!" ליאם אמר, עוצם את עיניו ומחבק כרית קטנה.
"לא, אל תגנבו לי את העוגיות!" זאיין לחש, ממלמל מתוך שינה, "הן שלי!".
"תהיו בשקט כבר! מנסים לישוןן פה!" נייל התעורר, מכסה את אוזנייה של איימי שנרדמה בזרועותיו.
"אתם הפרעתם לי בקטע הכי חשוב של החלום! היו שם עוגיות ופיראטים ו…" זאיין צעק וחזר לישון כשהוא מחייך.
"טוב כולם, לישון! יש לנו לילה ארוך לפנינו" ליאם נאם ונפלה דממה על המושב האחורי של הלימוזינה.
לפתע צלצול, הטלפון של נייל, הוא ענה.
"אוי נו באמת!" קמתי.
"הלו? היי אמא" הוא אמר, "אני לא מאמין! טוב אני אגיד להם. ביי, אוהב אותך".
"נייל?" איימי התעוררה.
"היי" הוא חייך אליה, "ישנת טוב?".
"אפשר לקרוא לזה שינה, אפשר לקרוא לזה תרדמת" זאיין אמר והם צחקו.
"נחשי מה, אנחנו לא צריכים לנסוע עד לאירלנד בשביל לפגוש את הוריי- הם כבר פה! הם עם אחי גרג".
"הם פה? איזו הפתעה" זאיין אמר.
"מה? באמת? אבל אני לא לבושה כמו שצריך ו…" היא התחילה למלמל לעצמה.
"את מושלמת" הוא נישק אותה.

#מנקודת מבטו של נייל:

"את מושלמת" אמרתי לה, והיא באמת כזו.
"הם יגיעו למופע?" שאלה ג'סי.
"כן, הם אולי יאחרו קצת אבל… בכל מקרה אני אוכל להפגיש ביניכם סוף-סוף" חייכתי. כל-כך התרגשתי! סוף-סוף משפחתי, האנשים שאני הכי אוהב בכל העולם, יפגשו את הנערה שאני הכי אוהב בכל העולם. "קדימה, צריך לצאת" הארי אמר כשהלימוזינה התחילה לעצור. יצאנו והובילו אותנו אל תוך האולם הענקי.
"וואו, פה אתם מופיעים הלילה?" איימי הביטה בפליאה בכל פרט ופרט.
"אכן וואו" ג'סי אמרה, "זה חלום שלי לרקוד ולהופיע במקום גדול כזה" היא חייכה, מהרהרת בחלומה מזה שנים.
"טוב, אז איפה האוכל? אמרו שיביאו לנו ארוחה" אמרתי.
"כן, אני ממש רעב!" זאיין הלך אחריי, מלטף את בטנו המקרקרת.
"לוקס!" לפתע נשמעה צעקתו של הארי.
"לוקס?" ליז שאלה, "אני לא מאמינה! ה-לוקס?".
התקדמנו לעבר הארי, שהרים אותה מהרצפה.
"עושה צרות? למדת מהכי טוב" הוא חייך.
"או-או, לליז יש תחרות פה!" איימי התגרתה בה, וקיבלה מבט מאיים מליז באותו רגע.
"הארי- מצאת אותה" אימה של לוקס קראה, "היא נעלמה מעיניי". אימה של לוקס הייתה הסטייליסטית של הלהקה. בחרה להם בגדים, נעליים- את המראה הכללי.

#מנקודת מבטה של איימי:

במילה אחת- וואו!. האולם, הבנים, לוקס! הכל מושלם!.
שוטטתי שם, בודקת את האזור. כל-כך גדול, הבמה כזו מדהימה.
"אהבת?" נייל הופיע מאחוריי.
"מאוד" אמרתי.
"רוצה לראות את חדר-ההלבשה?" הוא חייך.
"לראות או להשתמש?" שאלתי, מחכה שהוא יבין את הרמז.
"קצת מכל דבר" הוא צחק, צחקתי גם אני. הוא אחז את ידי, מחייך אליי ומוביל אותי לדלת חדר-ההלבשה. אך מיד כשהגענו לפתח הדלת…
"קדימה בנים, לחזרות!" בחור מגודל בחולצה שחורה וג'ינס נעמד מולנו. זה היה פול, אחד משומרי-הראש שלהם, "איימי, אני כל-כך מצטער על אבא שלך! הוא היה אחד מאנשינו הטובים ביותר".
"זה בסדר" נאנחתי, מתבאסת שלקחו לי את נייל ברגע הכי מרגש.
"קדימה לבמה נייל" הוא סימן לו ללכת.
"חייב ללכת, חכי לי?" הוא חייך.
"תמיד" אמרתי, הוא נישק אותי והלך מיד. נשכבתי על הספה בחדר-ההלבשה שלו- פותחת ספר קריאה שמצאתי, משהו על מסתורין ותעלומות. לא הספקתי לקרוא אפילו משפט אחד וכבר הפריעה לי אישה מבוגרת בלונדינית. היה לה שיער קצר וקצת מנופח, פנים אדיבות. "סליחה, את יודעת איפה נייל במקרה?".
"הוא על הבמה בחזרות, מי את אם אפשר לשאול?".
"אני אמא שלו, מאורה- נעים להכיר אותך…. ושמך?".
"איימי" חייכתי, אני מבינה ממי נייל קיבל את הקסם האישי. מאורה הייתה אישה נחמדה במיוחד, אדיבה ואף טיפת רוע לא זלגה לכיוונה.