החוטף האילם- פרק ראשון: חסר רגשות

"אני כמעט שכחתי את השם שלי מרוב פחד!" גמגמה הנערה שישבה מולי, שערה הערמוני היה מלא בקשרים ופניה היו מלא שריטות קטנות, עייניה הגדולות והכחולות היו פתוחום לרווחה, ענקיות, בולעות אדמות שלמות, מקרים שלמים, שניות שלמות.
"ואז?" אמר באדישות מסויימת, מעולם לא הרגשתי סימפתיה ו\או אמפתיה כלפי אחד מהמטופלים שלי, אולי אפשר לקרוא להם לקוחות. מעולם לא היו לי לקוחות קבועים, ברגע שהם יוצאים מהחדר, בו אני עומד כרגע, הם אינם זוכרים דבר, רק ערפול חושים רגעי, קטע קרוע בחיים שלהם, משהו… חלומי לטעמי. הם אינם זוכרים דבר ממה שקרה בחדר, ומה הייתה הסיבה שהם הגיעו אליי.
היא הייתה הלקוח החמישי שלי שמגיע אם אותו המקרה כמעט, זה היה כבר כמעט צפוי מראש, כבר ארבעה לקוחות לפני כן באו אליי וסיפרו לי את אותו המקרה, שכלל את המילים-"בושם, ריח, פרח, מטפחת" זה היה בעצם השכלול והסיכום של כול מה שנאמר. אבל היא באה אליי אם חומר שונה, אחר. משהו שאולי יתן לי לפצח את הקוד ולהגיע אל הבנאדם ההוא, שגרם סבל לא רק להם, אלא גם לי. הגיע הזמן לנקום.
"מה?" היא שאלה כאילו אינה שמעה מה אמרתי, עייניה הצטמצמו ופיה נפתח מעט, שניה היו לבנבנות, זוהרות כמעט באפלוליות החדר שלי.
"מה קרה אחר- כך?" שאלתי שוב, בקול רם יותר. היא הסיטה קווצת שיער מפניה אל מאחורי אוזנה, והסתכלה עליי במבט מתחנן, כמבקשת סליחה.
"אתה לא תספר לאף אחד, נכון מייקל? אתה מבטיח?!" זוויות פה התעקלו כלפיי מטה. ושכחתי להגיד, היא אחותי הקטנה. אני אוהב אותה, למרות שאני כבר ממזמן לא הרגשתי את הרגש הזה. "אהבה". פתאום זה נראה לי זר לגמרי. מילה לא קיימת, מעופפת בחלל ואינה מוצאת מקום לחנות. למרות שהבתי מאוד את אחוי, זו הייתה אהבה מובנת מאליו, אהבת אחים. משהו שציפו ממני למינימום, וננתי להם אותו, בבקשה. על מגש של כסף. מעולם לא רבנו, מעולם. הינו כמעט ישות אחת. אם הבדל של בסביבות 5 שנים הבדל.
נאנחתי בקול, לא יכולתי להאמין שאני באמת עושה טיפול לאחותי, וגם לא יכולתי להאמין שהיא זו שחטפה את זה בראש, שהיא זו ש…
"כן, אני אסתום ולא אגיד לאף אחד, אני מבטיח, מיקה" אמרתי באדישות קרה כקרח.
"איפה האח האוהב שלי?" היא קמה, טון קולה היה עצוב, היא ניגשה אליי ועברה בריפרוף על פני באצבעותיה הארוכות, הבחנתי בלק הורורד שלה, המעוטר בדוגמא מאוד מסובכת של עלעלים ירקרקים. "הוא כאן?" היא תקעה את אצבעה במקום בו אמור ליהות הלב, בו בדיוק היה הכיס העדין והכחול של החליפה שלי. פרח כתמתם נפל מהכיס המקופל שהתיישר. הרגשתי שפניי מתלהטים.
"לא, מייק, תתאפס, זה ממש לא הזמן לרגשות, אתה אדיש, אתה קר כקרח, כשכול זה יגמר אתה תחזור לאחותך ואישתך ולבן שלך, הכול בסדר… תרגע, תתעשת!" אמרתי לעצמי בלב בצעקה. פניי חזרו אל מצבם הרגיל. מיקה התכופפה, גבה הישר, גזרתה מושלמת, הז'קט שלה מלא בקפלים כאלו כמו שהנערים חושבים שהם מגניבים, שיערה צנח עליו בעדינות, היא הייתה יפיפיה, ללא ספק, היא הייתה הבנאדם הכי יפה עליי האדמות. הרשתי לעצמי לחייך. לרגע באמת הרגשתי את האהבה הזו. זה מילא אותי, כמעט עד הסוף.
"תתעשת!" מלמלתי בשקט, הגיע הזמן שאחזור אל עצמי.
"אז יש לך רגשות כלפיי מישהי… או מישהו… נכון מייק? אתה לא בובה, אתה א מניקן מיסכן בחלון ראווה נכון מייקל? אתה אח שלי, נכון מייקל! אתה מרגיש משהו בדם שלך, נכון מייקל! אתה אוהב? מתעצב מתי שהוא מייקל? ומה צבע כתום!" פנייה האדימו, היא התחילה לצעוק זאת, היא לקחה את הפרח המסכן הזה וקרעה אותו, שבבים קטנים של כתום התעופפו בחדר. "זה שאימא הלכה לעולמה לא אומר שהכול עכשיו לא בסדר…" מלמלתי בשקט. לקחתי אותה בכתפייה, והושבתי אותה בחוזקה על הספא השחורה בחדר. שתשב וזהו!
"אימא חייה! זה אתה זה שמת!" היא ניסתה להתנגד אל הכוח שלי. אל העוצמה הקרה שבי. אבל הושבתי אותה חזרה על הכיסא.
"שקט מיקה, שקט" מלמלתי בקול הכי עדין שמצאתי לעצמי. הסתכלתי אל תוך עייניה, רואה איך הצבעים במוחה מתערפלים במהירות, ואז הי צנחה על הספא, מעולפת, לפחות לשעתיים.
"אוקיי, אני מוכן" סיננתי לעצמי.