לחישות אפלות פרק ז': איפה את, שר?

"8:25 הספקנו!" אמרה שר בניצחון. הסתכלתי במערכת השעות.
"אווך" נאנחתי.
"מה קרה?" פנתה אליי שר.
"מתמטיקה, זה מה שקרה" אמרתי.
"וואו, אתן מהירות! קשה לתפוס אתכן" התנשף איתן מאחורינו.
"לא, אתה פשוט איטי" עניתי לו.
"ליל, לא ענית לי למה את כועסת עליי", הרמתי את מבטי על עייניו התכולות במבט כועס.
"אל- תקרא לי- ליל!" סיננתי בין שיניי.
"היי איתן, התגעגעתי אליך! למה עברת לבניין של הלוווווזרים?"
"היי מייגן מה קורה?".
"מי אלה?" שאלה בלגלוג.
"זאת שר וזאת ליל- החברה שלי" חייך לי איתן.
"מה? אני מה?" שאלתי.
"אתה צוחק עליי, היא? החברה שלך?!" מיין נראתה המומה.
"אני לא החברה שלך!" צעקתי עליו והלכתי לכיוון הכיתה.
"ליל חכי רגע!".
"אווך שר הוא מחרפן אותי, אני לא רק אשלח אותו לבית-החולים אני גם אהרוג אותו!" אמרתי בכעס.
"היי ליל!".
"כן?".
"הכיתה כאן" צחקה שר ופתחה את הדלת.
"מה הייתי עושה בלעדייך?".
"אני באמת לא יודעת". צחקתי והלכתי לכיוון מקומי בשורה האחרונה. התיישבתי, זרקתי את התיק על הרצפה והנחתי את ראשי על השולחן.
"ליל את ישנה?".
"תעזוב אותי איתן, ואל תקרא לי ליל!" נאנחתי.
"ליל, המורה כאן".
"אז למה אתה עוד עומד כאן ומדבר איתי".
"אני יושב לידך" הרמתי את ראשי במהירות שגרמה לסחרחורת קלה, 'למה? למה זה מגיע לי!' נאנחתי ונתתי לדברי המורה להעסיק את ראשי.

כשהשעה הייתה 12 בדיוק, הלכתי לקפיטריה.
"היי ליל! בואי הנה" קרא לי ביל מקצה הקפיטריה והלכתי לכיוונם.
"היי ביל, ג'ק, ליילה… איפה שר?" שאלתי.
"לא יודע, אך איך עבר עלייך היום?" הוא שאל.
"נוראי".
"למה? מה קרה?" הוא שאל מבוהל.
"לא משנה, אבל אני ממש רעבה אז… כבר חוזרת" אמרתי והסתובבתי לעבר דוכני האוכל. עברתי ליד שולחן הספורטאים והמעודדות, השולחן הכי צעקני בכל האיזור.
"ליליאן- בואי רגע". חשבתי: אני? לשולחן המקובלים?, אך כשהגעתי לשם ראיתי מי נמצא שם ושיניתי כיוון. "ליליאן! אני צריך לדבר איתך" הוא אמר ורץ אחריי.
"מה?" שאלתי בכעס.
"את יודעת מה? לא משנה" הוא אמר וחזר לשולחנו.
"מה אתה רוצה ממנה?" שמעתי את קולה הגבוה של מייגן.
"מה הוא רצה?" שאל ג'ק שחזרתי.
"לא עניינך, ו… אני לא רעבה אז ביי" אמרתי והלכתי לכיוון היציאה.
"שר! שר! איפה את שר?" צעקתי במסדרונות.
"ליליאן" נשמעה הלחישה השנואה עליי.
"מה?" צעקתי.
"שר חברתך ממש נחמדה".
"איפה היא? מה עשית לה?".
"אל תדאגי היא בסדר. בינתיים…".
"איפה היא?" לבי דפק בחוזקה, נשימותיי נהפכו מהירות, "איפה היא? איפה היא?" לחשתי.
עיניי נסגרו וראשי פגע בחוזקה ברצפה. "איפה?".