סודות של העבר-פרק 6 חלק א

היה לו דה זה ווו . הוא נזכר שהם כבר היו במצב הזה, רק שזה היה בבית של סוזן.
הם למדו כבר שעה וחצי, שזה הספיק רק לחצי חומר לימוד.אמא של גייק הביאה להם מאפים ושתייה חמה. גייק שם לב שהוא רגוע מאוד בחברתה של סוזן, למרות שליבו איים לזנק החוצה בכל פעם שידה נגעה בידו או כשהתקרבה אליו.
הם עשו הפסקה וסוזן אמרה לגייק שהיא הולכת לנסות להתקשר להורים שלה."בסדר, את יכולה להשתמש בחדר הצדדי, אם את רוצה לדבר בפרטיות" אמר והצביע על דלת צדר ימין. היא נכנסה וחייגה לאמה .הפעם אחרי הצלצול השני ענתה אמה בנימה עייפה." סוזן, הי מה קרה?" .
היא לא ידעה שסוזן לא מצאה את הפתק והמפתח שהשאירה לה. " אכלת את הפסטה?".
"מה? אמא אני סוף סוף מצליחה לתפוס אותך. אין לי מפתח לבית ו- רגע. איפה את?" שאלה. היא שמחה שהצליחה לתפוס אותה אבל היא רוצה תשובות קודם.
"מה? השארתי לך מפתח מתחת לשטיח ליד הדלת, וגם התקשרתי למורה ואמרתי לה שתגיד לך. אבא שלך חלה, לכן נסעתי לראות מה איתו. יכול להיות שאני יצטרך להיות כאן כמה ימים. את חושבת שאת תסתדרי לבד? שאלה אמה. היא לא חשבה על זה כשנסעה לבקר את סיימון. אבל היא סמכה על סוזן, וידעה שהיא ילדה אחראית מספיק כדי להסתדר בעצמה.
"כן, טוב כרגע אני נמצאת אצל גייק. רגע לא- אמא אנחנו רק לומדים "אמרה סוזן והסתכלה לשנייה על הפלאפון. היא לא רצתה שאמא שלה תקפוץ למסקנות לא רצויות. לא כרגע, בכל אופן.
"אוקי, לא להישאר ערים עד מאוחר. להתראות" אמרה אמה והפריחה נשיקה דרך הפלאפון.
"להתראות אמא, נדבר מחר." אמרה סוזן וסיימה את השיחה. היא יצאה מהחדר וראתה את גייק לומד.
היא לא ידעה שהוא ילמד כל הזמן הזה. היא חשבה שהוא משחק או משהו .
"אה, אז סוזן ענו לך?" שאל וסגר את הספר. אולי הוא לא למד……
"כן. אמא שלי מחוץ לעיר אבל היא השאירה לי מפתח" אמרה. "מה עשית כל הזמן הזה?".
"הא.. כלום כלום. סתם ישבתי ושיחקתי לי פה" אמר. הוא הסתיר משהו היא היתה בטוחה בזה.
"באמת? טוב אז במה שיחקת? תלמד אותי".
מה לא! פשוט תשכחי מזה! חוץ מזה אנחנו צריכים ללמוד, לא? " הוא לא יכול להראות לסוזן את הספר. לא, הוא בעצמו אמר שזה לא הזמן הנכון.
"אני ילך להביא לנו משהו לשתות. חכי כאן" הוא קיווה שיוכל להבריח את הספר מהחדר.אבל מסתבר שהגורל לא אוהב אותו, כי בדיוק באותו רגע נכנסה אמו עם חדש של מאפים ושתייה. השעה היתה 8:30.
" חשבתי שאולי אתם רעבים, אז החלטתי להביא לכם משהו לאכול". אמרה והניחה את המגש ביניהם .
כשיצאה מהחדר קרצה בשובבות לעבר גייק, הוא הסמיק.
"גייק, היה לי כיף מאוד היום ללמד אותך אבל אני יצטרך לחזור הביתה עוד מאט" אמרה. היא חיכתה שהוא יגיד משהו,אולי ינסה לעצור אותה ויגיד לה להישאר.
"המ.. טוב אבל את נותנת לי ללוות אותך עד הבית" אמר. היא ראתה שמבטו היה נחוש. אבל גם אם קצת היסוס.
"אוקי אני רק יביא את התיק שלי ויצאנו " אמרה ופנתה לעבר הדלת.
בדיוק כשעמדה לפתוח את הדלת, הוא תפס בידה ומשך אותה לאחור והיא נפלה על הכריות שישבו עליהם
קודם לכן.
"אחח… גייק מה אתה חושב שאתה עושה? " היא ניסתה לקום, אבל הוא חסם את דרכה.
"שיניתי את דעתי. את לא צריכה ללכת. את יכולה להישאר כאן, אצלי" אמר. היא הסתכלה על עיניו. המבט בהם, הוא השתנה. עיניו נראו מעורפלות כאילו משהו אחר שולט עליו.
הוא התקרב אליה, והיא נסוגה ונתקלה בקצה המיטה שלו.
"ג..גייק, אתה בסדר? אני באמת צריכה ללכת הביתה, אתה יודע יש לי הרבה דברים לעשות, ואתה לא נראה טוב כל כך". הוא כבר היה קרוב מספיק כשהחליטה שהיא עושה משהו מסוכן.
היא קראה במרתף על אחת היכולות של אליסון. היא ריכזה את מחשבותיה, והניחה ליד הימנית שלה לזהור.
היא קירבה את ידה למצחו ואמרה בקול: " כלום לא קרה. אתה הולך לשחרר אותי. אני ילווה את עצמי הביתה" .
היא שיחררה את ידה ממצחו והואר בידה היבהב וכבה.
היא לקחה את התיק שלה ורצה לקומה למטה. כעבור שנייה התעורר גייק מהכישוף, ורץ אחריה. הכישוף שלה פעל עליו חלקית, אבל הוא עדיין היה איטי מידי.היא כבר אמרה "שלום ולהתראות " להוריו ויצאה מהבית.
"גייק, קרה משהו? למה היא הולכת לבד, חשבתי שתלווה אותה". אמרה אמו בעצבות.
"אני לא יודע, גם אני חשבתי כך, אבל היא לא רוצה" אמר. הוא הסתובב והתעלם מקול אמו הקורא אחריו ועלה לעליית הגג .הגיע הזמן לקבל תשובות.

סוזן רצה לביתה שלא היה רחוק מביתו של גייק.
היא ידעה שהוא לא ירדוף אחריה למרות שהכישוף לא יחזיק מעמד. היא הגיעה לביתה הרימה את השטיח, לקחה את המפתח, נכנסה וסגרה אחריה את הדלת.
היא היתה בהלם. מה זה היה? ההרגשה שהיתה בחדרו כשיצאה מין החדר הצדדי היתה איומה.
היא ירדה ישירות למרתף ונכנסה לחדר הסודי.
הכל היה בדיוק כמו שהיה בפעם האחרונה שהיתה שם. היא ניגשה לאחד הארונות ובחרה ספר בעל כותרת " המדריך למכשף מצוי/ אליסון אלן ". היא התחילה לקרוא ונעצרה בפיסקה האמצעית.היא קראה אותה שוב, ולא האמינה.
"עבדתי יום אחד על כשף היעלמות בחצר בית הספר. ניסיתי לבדוק כמה זמן אני יכולה להישאר בלתי ניראת, אך ברגע שנחלש השף וחזרתי לנראות , ראיתי בחטף את אריאל מאחורי העץ. מתוך פחד שמא יבין מה קרה, ברחתי כשאני בלתי ניראת.
מאז שמתי לב שאריאל האומנם מתנהג כרגיל, הוא גם חושד ובודק כל תנועה שלי".
היא..היא נחשפה ! חשבה סוזן. החבר שלה ראה אותה.
היא דפדפה עוד קצת, וקראה פיסקה נוספת "הישתפרתי עכשו ולמדתי דבר נוסף. מחיקת זיכרון. לא ממש רציתי לנסות את זה על אריאל, אבל רציתי שהכל יחזור לקדמותו, לפני שהוא התחיל לחשוד.
" היינו יום אחד לבד, וכשהוא נירדם, קירבתי את ידי למצחו ואמרתי לו " אל תדאג, הכל בסדר, אין לך יותר מה לחשוד"
הוא התעורר והסתכל עליי, ומבטו הביע את הרגש המוכר…."
סוזן חשבה והבינה. אליסון אהבה את אריאל כל כך עד שהיא היתה מוכנה לעשות הכל כדי שהדברים יחזרו להיות כמו שהיו.
סוזן סגרה את הספר ויצאה מהמרתף. השעה היתה 10:00 . היא עלתה לחדרה ונירדמה

גייק לא הצליח להירדם.
הוא שכב במיטתו וכיסה את עיניו בידיו, וחשב על מה שאמר לו הספר.
"סוזן תהיה מוכנה בקרוב. היא יודע שהיא כמו אליסון, אתה צריך לחכות בסבלנות ולנסות להתקרב, לא להתרחק."
"אבל אני לא יודע איך. כל פעם שאני מתקרב בדרך שאני חושב,היא מתרחקת ממני ". הוא היה מתוסכל ולא רצה שהיא תתרחק ממנו. הוא הרגיש שהיא חלק ממנו עכשו משהכיר אותה. הוא ידע שלא יהיה שלם בלעדיה.
"חכה בסבלנות, מחר הכל יהיה בסדר. היא תחזור אלייך" אמר הספר ונעל את עצמו.
הוא חזר על המילים שאמר לו הספר עד שנרדם.