איימי (סיפור על וואן דיירקשן) פרק י"ח: אבא נייל?

#מנקודת מבטה של איימי:

התעוררתי לבוקר קסום, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה "וואו". אני לא מבינה ממה פחדתי, נייל היה ג'נטלמן לחלוטין, היה מדהים אבל לא ידעתי מה לחשוב. מה יקרה איתנו עכשיו? מערכת-היחסים הזו מתקדמת מהר מאוד, ולאף רגע לא השתעממתי. קמתי והתיישבתי, צופה בו ישן ומחייכת, הוא נראה כמו מלאך. אני פשוט לא מאמינה שנער חשוב כמוהו בוחר להיות איתי, אני לא מעניינת בכלל, למה דווקא אני?. נישקתי אותו על מצחו, קמתי וצחצחתי שיניים. התלבשתי- גופייה בצבע ורוד חיוור עם פפיון קטן, ג'ינס קצר בהיר ונעליים יפות.
"מה השעה?" הוא מלמל, שערותיו מבולגנות. הוא היה נראה מצחיק.
"התעוררת" חייכתי.
"בוקר טוב" הוא לחש.
"הוא באמת טוב" צחקתי, "עכשיו 8 וחצי".
"אהה… צריך להתארגן" הוא קם, צחצח שיניים ונישק אותי, "היה מדהים אתמול".
"רק מדהים?" צחקתי, פעימות לבי התחזקו בכל פעם שהסתכלתי עליו.
"מושלם" הוא חייך, "אני אוהב אותך" הוא לבש מכנסי ג'ינס בהיר וגופיית-בנים ירוקה. לפני שהספקתי לענות לו הדלת נפתחה.
"היי לכם" ליאם והארי נכנסו.
"היי" חייכתי אליהם, אולי יותר מידי.
"אז, איך עבר הלילה?" הארי חייך חיוך מוזר יותר מהרגיל.
"הארי!" נייל הביט בו במבט מאיים.
"מה, רק מתעניין" הוא צחק.
"אז מה עושים היום?" ליאם שאל, נייל הסביר להם. לפתע הרגשתי בחילה מוזרה.
"איפה ליז וג'סי?".
"בחדרים שלהן, למה?" ליאם שאל, חושד.
"איימי, מה קרה?" נייל דאג.
"אני חייבת לדבר איתן" רצתי מהחדר, נכנסתי לחדרם של הארי וליז.

#מנקודת מבטה של ליז:

אני וג'סי ישבנו על מיטתנו של הארי ושלי, מדברות ומצחקקות, כבר לבושות. לפתע, איימי נכנסה בריצה לחדר אל תוך השירותים- הקיאה. "איימי?" ג'סי צעקה, " את בסדר?".
"איימי?" שאלתי.
"אני הרגשתי בחילה לרגע, אני בסדר, ברצינות" היא ניסתה להרגיע. אני וג'סי הסתכלנו אחת על השנייה, חשבנו על אותו דבר.
"אני לא בטוחה שאת בסדר, מה קרה? מה פספסנו?" אמרתי.
"את ונייל עשיתם את זה, נכון?" ג'סי חייכה.
"כן, אבל מה זה משנה? זה לא קשור נכון? תגידו לי שזה לא קשור" עיניה גדלו מסקרנות.
"זה יכול להיות קשור, אוי איימי מה נעשה עכשיו? שנספר לו?" אני וג'סי מלמלנו.
"לא, עדיין לא בטוח. אני אלך לעשות בדיקה קודם… אני לא רוצה להלחיץ את כולם עכשיו, עדיין כלום לא בטוח!" היא גמגמה, ניסתה לא לחשוב על זה כנראה.
"טוב" אמרתי.

"מאוחר מידי" ג'סי אמרה, מצביעה על פתח הדלת. זאיין, ליאם ולואי נעמדו שם, עיניהם כמעט יצאו מחוריהן.
"היי" איימי אמרה, מחייכת ומקווה שלא שמעו כלום.
"לא… נכון!" לואי וזאיין אמרו.
"בבקשה על תגידו כלום, אני אעשה בדיקה ואז נגלה מה קורה" ג'סי התחננה.
"בבקשה, תשמרו על משהו קטן בסוד" איימי ביקשה.
"קטן? מדובר כאן ב…" זאיין אמר.
"ששש!" שלושתנו השתקנו אותם.
"אף מילה לאף אחד" איימי אמרה.
"טוב, אבל תעשו את זה מהר כי זאיין לא ישתוק להרבה זמן" לואי וליאם צחקקו.
"לואי!" זאיין לחש לו.
"איימי, את מוכנה? יוצאים" נייל נכנס לחדר, "למה כל האסיפה פה?".
"כלום, מוכנה. אני רק אקח את הטלפון שלי ונלך" איימי חייכה, סימנה לזאיין ולואי לשתוק בלי שנייל ייראה והלכה איתו. יופי, לאן הגענו. איימי היא ילדה זהירה, אבל כשזה מגיע לנייל לא אכפת לה מכלום, מקווה שהבדיקות יראו שזה קלקול קיבה או משהו.

#מנקודת מבטו של נייל:

יופי, יצאנו מבית-המלון, רק אני והיא. אני לא מאמין שיש לי אותה רק לעצמי היום, סוף-סוף רק שנינו. הגענו למרינה, פגשנו את אוסטין.
"היי חבר'ה" הוא אמר, מלטף את זקנו, "מי היפהפייה הזו שכאן?" הוא נישק את ידה של איימי.
"איימי" חייכתי אליה.
"נחמד להכיר אותך" היא חייכה אליו, בחיוך המתוק שלה.
"שניכנס? אני אשיט אתכם ל-3 שעות הבאות" הוא אמר, הולך לכיוון התא שלו.
"תודה אוסטין" אמרתי.
"אין בעד מה, הכל בשביל וואן דיירקשן" הוא אמר.
הלכנו על הסיפון, שולחן צנוע היה ערוך בשבילנו, ביחד עם שולחן עמוס במגשים מכוסים.
"כל זה בשביל שנינו?" היא שאלה בתמימות.
"אנחנו אוכלים כמו 4 זוגות, לא?" צחקתי.
"כן, זה נכון" היא חייכה והתיישבנו. "אז… אם מה נתחיל?".

"קחי מה שאת רוצה" עניתי לה.
"אין בעיות" היא חייכה, לקחה חתיכה מכל דבר לצלחת. "אני צריכה לספר לך משהו, ואני לא בטוחה איך תקבל את זה או איך תגיב אבל… אני לא יכולה לשמור סודות ממך, אני לא יכולה לשקר לך" היא לפתע אמרה.
"אל תגידי שהיה גרוע אתמול" השפלתי את ראשי.
"לא לא, היה מצוין אבל… אני חושבת שלא סתם הייתה לי בחילה הבוקר, אני הקאתי בחדר של ליז והארי ואני- אני חושבת שאולי אני- אתה יודע" היא גמגמה.
"חושב שאת מה?" שאלתי, לא הבנתי את הרמז.
"בהריון" היא השפילה את מבטה.
"בהריון?" כמעט נחנקתי מחתיכת העוף שבלעתי. לא ידעתי מה להרגיש. אני רוצה להיות אבא, אבל לא כעת. אני רוצה ילדים עם איימי אבל… זה לא מתאים עכשיו, לא לי וגם לא לה.
"אני לא יודעת, צריך לבדוק את זה" היא אמרה, מנסה לחייך.
"את בטוחה? בטח שנלך לבדיקה! נלך מיד אחרי השיט!" אמרתי. אני אהיה שמח מכל תוצאה שתצא מהבדיקה, אך קודם נראה לי שהוריי צריכים לפגוש אותה.
"אתה בטוח שאתה רוצה לגלות אם כן או לא?" היא שאלה.
"ברור" צווחתי, "אני חייב לדעת. זה חשוב לי, את חשובה לי!".

#מנקודת מבטה של איימי:

לאחר השיט הלכנו מיד לבית-החולים. זה היה השיט הכי טוב שאי-פעם הייתי בו, וגם היחיד שאי-פעם הייתי בו. נייל פשוט מקסים, לא משנה כמה בעיות אני אביא איתי הוא ימצא דרך להרגיע אותי ולהגיד שהכל יהיה בסדר, שאנחנו נעבור את זה ביחד. אני פשוט אוהבת אותו, לא משנה מה ייצא בבדיקה הזו. והנה אנחנו, אני ונייל, יושבים מפוחדים ומחכים לתשובות.
"נייל" לחשתי לו כשישבנו מחוץ לחדר הרופא.
"כן?" הוא ענה.
"אני מפחדת, לגמרי מפחדת" דמעות כמעט פרצו מעיניי. אוי אמא, אבא, למה אתם לא פה דווקא שאני צריכה אתכם? כל-כך מתגעגעת, כל-כך מפוחדת.
"גם אני" הוא ליטף את שיערי, "אבל אני פה בשבילך".
לפתע צלצול של טלפון, זו הייתה ג'סי.
"היי ילדה, מה קורה? סיפרת לו?" היא אמרה, קולה נשמע כל-כך שמח וזה יכול להעיד על שני מצבים- או שליאם הציע לה נישואין, או שכרגע היא סיימה מסע שופינג מטורף.
"אני בסדר, אנחנו צריכות להיפגש כשאנחנו נסיים את הבדיקה" אמרתי לה.
"אתם עושים את הבדיקה עכשיו?" ליז שאלה ברקע.
"כן, ניפגש ונגיד לכם את הבשורות בסדר?" נייל ענה להן.
"אוקיי, ונייל?" ליז אמרה.
"כן?".

"תשמור עליה! שלא תעשה שטויות" ג'סי אמרה.
"ותתקשרו איך שקיבלתם את התשובות, בסדר?" לואי שאל.
"אין בעיות, אוהבת אתכם, את כולכם!" אמרתי והשיחה ניתקה.
לפתע רופאה צעירה הופיעה לפנינו, "אתם נייל ואיימי?".
"כן" שנינו קמנו בפחד וסקרנות. אני רוצה ולא רוצה לשמוע את התשובה, אני לא יודעת מה אני מרגישה או מה אני אשמע- בתקווה שהתשובה שלילית. הרופאה הסבירה לנו את המצב, ואת התשובות שיצאו. אני ונייל הבנו, קיבלנו את הניירות ואמרנו תודה. קצת שמחנו וקצת התאכזבנו. יצאנו משם והלכנו לבית-המלון, לבשר את הבשורות לכולם.
"נו, מה אמרו לכם?" ליז לא יכלה להתאפק, התפרצה לפני שהספקנו להוציא מילה. אני ונייל החזקנו ידיים, התחבקנו ובישרנו להם את הבשורות. עיניהם כמעט יצאו מחוריהן, הם היו המומים.