פאנפיק על אינויאשה – עולם שקם לתחייה (2)

"מה אתה? אתה יכול להיות בלתי נראה?" שאל אינויאשה את האוויר, כביכול, זה מה שהוא חשב.
"לא, אני כאן למטה." נשמע הקול ואינויאשה הביט מטה, ומה שראה היה די מפתיע.
אדם זקן בעל אף מחודד במיוחד, קצת שיער לבן בצידי ראשו, ועיניים שחורות שנצצו לעבר אינויאשה, הביט בו בסקרנות. הוא לבש קימונו אדמדם-חום שהתאים למידותיו.
ומידותיו, היו קטנות מאוד, השד הקטן השתרע לגובה של כמה סנטימטרים בלבד, בארך בגודל של אגודל, אולי פחות, אולי יותר.
"הא? מי אתה?"
"אני שד, בדיוק כמוך." אמר. בכובד ראש. "ואתה מכיר אותי, כמובן, במידות הגדולות שלי."
אינויאשה התרכז בפניו של היצור הקטן, ואז הבין למה קולו נשמע לו מוכר. "מיוגה!"
"בדיוק, נערי."
"לא היה לי שמץ שאתה שד!"
"אינויאשה, דיבורים אחר כך, עכשיו צריך להציל את הנערה, אין עוד הרבה זמן."
בדקות הבאות מיוגה כיוון את אינויאשה לגבי הצורה הנכונה שבה מזרימים אנרגיה לגופה המתה, ודוחפים בעזרתה את הנשמה פנימה, דרך העיניים שעוד לא נסגרו.
'זה לא מאוחר מידי עד שנסגרות העיניים,' כך אמר מיוגה, וכך היה, חזה של קגומה חזר לנוע מעלה ומטה כבר בניסיון השני, מיוגה אמר שיכולים לעבור עשרות ניסיונות עד להצלחה.
אינויאשה ומיוגה נשמו לרווחה כשראו איך הדם מתאדה כלא היה, והפצע בצלעותיה התחתונות נסגר ונעלם, אפילו צלקת לא נותרה.
"קגומה," פנה מיוגה לנערה שמצמצה למשמע שמה. "אני יודע שאת תשושה כרגע, אבל אני צריך לדעת מי או מה תקף אותך."
"אני מניחה… שזה היה… בין לבין." לחשה, קולה רועד בעוד היא מתיישבת על מיטתה. "הוא נראה בן אנוש, בעצם, בהתחלה, הייתי יכולה להישבע שהוא כזה. אבל אז הוא התקרב אלי… ו…"
"ומה?" מיוגה נעץ בה מבט רציני ומנחם.
"העיניים שלו, לא היו בהם אישונים, רק שחור, ו… היו לו ניבים בפה. והאוזניים שלו, מחודדות."
"היה לו לובן בעיניים?" שאל מיוגה.
"לא, כאילו שטפו לו את העיניים בדיו שחור," הצטמררה.
"את יכולה לתאר לי את המראה שלו? הבגדים שלו?"
"השיער שלו היה חום-שחור כזה, הוא היה שזוף, שרירי. הוא לבש בגדים… לא יודעת… רגילים. הוא לבש חליפה אפורה. אה, ו… היה לו קעקוע, על היד, בדיו חומה, של זאב."
"קגומה, מה קרה אחרי כל זה?"
"הוא אמר משהו, והתחיל להסתובב במעגלים, נראה כאילו הוא התווכח עם עצמו, רגע אחד הקול שלו היה כל כך עצוב וחסר אונים, ורגע אחרי זה הוא נשמע כמו נחש."
עיניו של מיוגה נפערו בעקבות המידע. "הסתבכנו במשהו הרבה יותר גדול ממה שאתם חושבים."
"מה זאת אומרת?" שאל אינויאשה.
"הבחור הזה, אני יודע שזה קוגה, שד זאב, חבר במעגל השחור."
"המעגל השחור?" שאלו אינויאשה וקגומה בו זמנית.
מיוגה הנהן בהבעה רצינית, והתיישב על כתפו של אינויאשה. "זה ארגון שבראשו עומד שד שהיה פעם בן אנוש, אך נתן לרוחות שדים להשתלט על גופו, שמו נראקו.
"וקוגה לא סובל מפיצול אישיות, במקרה ותהיתם, הוא פשוט נשלט על ידי נראקו בעזרת שד שהשתיל בגופו. נראקו אוסף את כל השדים על מנת להקים גזע עוצמתי, ולהעלים את בני האנוש, פשוט למחות אותם מעל פני האדמה."
"ומה איתי, מיוגה?" שאלה קגומה. "אני לא שד, למיטב ידיעתי."
"אולי… אני לא בטוח שזה נכון, אבל… קגומה, האם הוא אמר משהו על אבן ארבע הנשמות?" אינויאשה נדרך ברגע שהצירוף שיצא מפיו של מיוגה הגיע לאוזניו.
"כן, ואז הוא התחיל למלמל משהו על כתף שמאל, הוא ניסה לחתוך אותי שם, אבל הקול… ה… אני מניחה, הטוב, עצר אותו. ואז הוא פצע אותי בחזה, אמר שעדיף לי למות מאשר להמשיך להיות נרדפת, ונעלם."
מיוגה זקף גבה במחאה, אך בחר לשתוק.
"נערי," אמר לאינויאשה. "אתה יכול לחזור לבית שלך, אבא שלך בטח מודאג. אני אדאג לנערה מעכשיו."
"אבל… אבל… מיוגה!"
"תעשה לי טובה, אתה תשגיח עליה בבית ספר, אני אשגיח עליה מחוץ לו. אה, וגם, פתרתי את בעיית התלמידות מורה שלך, ששמעו את הקול שלך, עכשיו כל המקרה נשכח וכולן זוכרות שקגומה הייתה פעילה במשך כל השיעור."
אינויאשה הביט בו בהשתהות. "איך עשית את זה?"
"כמה טריקים של מעבדה." קרץ מיוגה.
למרות שזה לא מצא חן בעיניו, אינויאשה יצא מחדרה של קגומה בפעם השנייה, אבל הפעם, לפחות, יש לה הגנה.
אבל זה לא אומר שההגנה הזאת לא תשתפן ברגעים החשובים, כמו שהוא מכיר את מיוגה, זה חייב להיות קצת קשה לשכנע אותו להגן על קגומה.
או על מישהו בכלל.

למחרת, בהפסקה הראשונה, קגומה וחברותיה יצאו מהבניין במטרה לאכול ארוחה נורמלית אחרי השיעורים המעצבנים והמלחיצים, ולפתע הופיע מולה הוג'ו.
"היי, היגוראשי," אמר וניגש לעברה. "תהיתי. אם את פנויה ב – "
את המשפט הזה לא זכה לסיים מעולם, כי ברגע שעמד לסיים אותו, הופיע אינויאשה משום מקום, בצורת בן האנוש שלו, למרבה ההפתעה. הפעם בחברת נער שחור שיער ועיניים כחולות מימיות, שכנראה גרר אחריו, ואז תפס בצווארון חולצתה של קגומה והתחיל למשוך אותה.
היא בקושי זיהתה אותו בתור בן אנוש.
"היי, רגע!!" קראה נואשות, מנסה לגרום לו לעצור, אבל זה לא הועיל.
אינויאשה גרר אותם לשיחים בקרבת מקום, ואז הורה לשניהם להתיישב.
"מירוקו, זאת קגומה," הוא הציג אותה בפניו. "קגומה, זה מירוקו, כפי שניחשת."
"מרגש?" שאלה.
"מאוד." אמר מירוקו בחיבה והתקרב אל קגומה בידיים פרושות והבעה ממזרית.
אינויאשה הביט בו, ותוך שניות ספורות אגרופו הוטח בעוצמה בסנטרו של מירוקו, והוא הוטח לאחור.
מירוקו התיישב, ליטף את המקום הפצוע, ונהם, "אוף, כמה קשה לומר, לא בפנים, לא בפנים! אתה מחסל את הפנים שלי!"
קגומה נעצה בו עיניים גדולות. "אוה. יש לי פה עסק קשה."
"מה זאת אומרת?" הפנה אליה אינויאשה את מבטו.
"אתם יודעים שאתם מאוד חכמים, אבל האמת, שתהיתי מה אתם יותר, טיפשים או מטומטמים."
"איה." אמר מירוקו.
"אאוץ'." אינויאשה הסכים איתו.

"אז," אמר מירוקו לאחר חשיבה קלה. "למה אתה מציג אותה בפניי ואותי בפנייה?"
"כי אני צריך לשמור עליה."
"אה," מירוקו פער את עיניו בפליאה וחייך חיוך ממזרי. "אז אתה מאוהב בה."
קגומה הסמיקה במבוכה, ואינויאשה נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ מרוב בושה. "מירוקו! זה כל כך לא נכון!"
"אז למה זה לא נכון?"
"כי אני שד." אמר אינויאשה בנשימה אחת, בתקווה שהכל יהיה בסדר גמור, ומירוקו יבין.
פניו של מירוקו לבשו הבעה מבולבלת. "אינויאשה?"
"כן?"
"מה שתית?"
"כלום."
"הא," הוא שילב את ידיו. "אז שתית כל כך הרבה שאתה לא זוכר ששתית, נחמד."
אינויאשה נאנח והתחיל להסביר לו את מה שהסביר לקגומה, הצלצול קטע אותו באמצע ההסבר, אך קגומה ומירוקו נשארו במקומם, אז המשיך להסביר.
כשסיים, מירוקו גירד את ראשו במבוכה. "צריך לקרוא לפסיכיאטר. המצב חמור."
"באמת?" נשמע קול, קרוב מידי לאוזנו.
מירוקו הסתכל סביבו בבעתה. "מה?!"
אינויאשה חייך בזחיחות והביט על כתפו של מירוקו. "שלום, מיוגה."
מירוקו הביט בבעתה לעבר כתפו ואז פלט צרחה. "איש קטן!"
קגומה נאנחה, הנידה בראשה לשלילה הלוך ושוב, ושילבה ידיים תוך כדי. "מוח קטן."