מלחמת מוחות – פרק 1

סיירה ישבה מול שולחן היחיד שלה, כוססת ציפורניים. היא הביטה בדולטימר, שישב שלושה שולחנות מלפניה. היא לא ממש האמינה לכך שהוא יכול פשוט לפתור את כל השאלות האלה, באותו הזמן שהיא מנסה לחשב את חזקות 5 בשביל לפתור תרגיל חזקות מטומטם. היא לא האמינה שדולטימר כל הזמן יותר טוב ממנה, בכל דבר. היא מעולם לא הייתה ידועה ביכולת שלה לשלוט בעצמה (שדרך אגב לא הייתה קיימת), והיא קמה בסערה מהשולחן שלה. היא זרקה את הדף על הרצפה, והביטה בתלמידים שבתורם לטשו בה מבטים. היא הלכה לקדמת הכיתה, ופנתה למורה בכעס. "אני לא רוצה ללמוד את זה." היא אמרה, העיניים שלה ברקו בכחול, כמו תמיד. למרות שמדי פעם הן היו סתם כחולות. כשהיא לא צעקה, זאת אומרת. המורה הביטה בה במבט ממושך, ובסוף הצביעה על הדלת באחת מידיה המטופחות עד שלמות, וציפורניה הצבועות בלק בצבע סלק נראו מאיימות יותר מתמיד. "סיירה, צאי מהכיתה ולכי לחדר האומנות." היא אמרה בקול חלקלק, משמיעה צקצוק בלשונה, שפתח את הדלת מיד.

סיירה הנהנה בראש כבד, והתחילה ללכת לכיוון חדר האומנות. כשיצאה, המורה התחילה לעבור בין התלמידים, צועקת על כל אחד, מלבד דולטימר, כמובן. דולטימר היה התלמיד האולטימטיבי שפנימיית ג'ורדן פלייוסטר הייתה יכולה לבקש. בעל כוחות קסם ברמה גבוהה, אינטואיציה, כריזמטי בצורה מעוררת התפלאות, בעל זיכרון טוב. ככה המורים לפחות חשבו, אבל לפחות שלושה בני אדם ידעו שהוא לא רק פרפט-בוי. הוריו, וסיירה. סיירה הכירה את דולטימר עוד יותר מהוריה, הם היו תאומים. אבל לא זהים. בעוד סיירה התאפיינה בשיערה השחור הארוך, והפנים האסייתיות, ובעיניים הכחולות שהיו במובהק איטלקיות, דולטימר התאפיין בשיער הקצר שלו, המתולתל, בצבע בלונד פלטינה, ובעינייו המזרחיות בצבע חום. בנוסף לכל, הוא היה רגוה וחזק, לעומת סיירה השברירית והקטנה. אבל למרות הכול, סיירה הייתה זאת שהייתה החזקה מבינהם – מלבד התקפי הזעם שלה היא התאפיינה בכנות יוצאת מן הכלל, בנוסף ליכולת ריכוז מושלמת, מלבד כמובן הפעמים בהן כעסה. היא הצליחה להתחבר עם ילדי רבים, בעוד דולטימר הרחיק את כולם ממנו. סיירה הכירה אותו טוב יותר מכל אחד, ואף אחד לא היה יכול לטעון אחרת .

המסדרון היה שומם, וסיירה הרגישה פגיעה במסדרון. למרות שדולטימר היה קטן ממנה בגילו – כחמש דקות הבדל היו בין לידותיהם, אבל הוא תמיד הגן על סיירה. וסיירה הרגישה פגיעה מאוד בהעדרו. היא הלכה לכיתת האומנות, שנפתחה למשמע הצקצוק בלשונה של סיירה, וסיירה נכנסה. הכיתה הייתה מלאה בלוקי ציור, ומכחולים וצבעים, וסיירה שנאה את המקום. היא הלכה לקצה החדר, והביטה בקיר השמאלי. על הקיר הופיע סימן מוזר, שהה תוצאה של פיצוץ בקבוק של צבע. אבל זו לא הייתה אמת, כמעט כמו כל דבר בפנימיה. סיירה הביטה בציפור המטופחת של הזרת שלה, שהייתה בניגוד מוחלט לכל שאר ציפורנייה הכסוסות. היא נגעה באמצע הכתם בזרתה, והקיר התחיל להפתח. סיירה נכנסה, והחושך המוחלט סגר עליה. היא שנאה את המקום, או לפחות שנאה להיות בו בלי שדולטימר יהיה לצידה ויעזור לה להתמודד עם החושך. אבל סיירה הייתה חייבת להתמודד, זה היה בטוח. סיירה הביטה בחושך, בלי לדעת בדיוק איפה הדלת, צריך רק למצוא אותה, וזו בעיה, כמובן. כמו כל דבר בפנימיה.