החתול האבוד ההוא

החתול האבוד ההוא תמיד היה לבד ברחוב, כל שנה ושנה ראיתי אותו מביט בי בעיניים הגדולות שלו, ובלי בכלל להבין שהוא שם כל הזמן, כאילו שומר עלי, אהבתי אותו.
כל יום הייתי מביט בחלון של הבית שלי, מוודא שאמא שלי לא רואה אותי, ולוקח קצת עוף מהמטבח. הייתי יורד לחתול – מביט בעיניים הירוקות שלו שהיו בוהקות למראה חתיכת העוף. הייתי אז קטן, בן חמש או שש. אבל כבר אז ידעתי שחתול שחור הוא סימן לרוע. אבל לא היה לי אכפת, כי הוא היה קטן ויפה ורק חתול קטן. אי אפשר להאשים חתול קטן ברוע. אז הייתי יורד כל יום למטה, רואה את החתול, בודק את החלון ומביא עוף. אבל פעם אחת כבר לא הבאתי עוף, כי אמא גילתה.
עמדתי על המדרכה ליד החתול העזוב, שאכל ברעבתנות את העוף הקטן. ואני חייכתי עליו כי אני אהבתי אותו. רציתי שהוא יגדל, ואם אתה אוכל אתה גדל, ככה אמא אמרה לי.
ואז אמא יצאה מהבית, וכעסה. היא לקחה את העוף הנשוך כבר, ובעטה בחתול. ואני אז התחלתי לבכות, ובכיתי הרבה. כי אני הייתי אז בן תשע, והייתי קטן. ואמא כעסה ואמרה לי שאסור לי להאכיל חתולים, כי אין לנו כף להרבה אוכל. ואני הבטתי בה בעיניים גדולות עם קרום של דמעות, והיא כעסה יותר.
היא צעקה עלי, שאני אלך לחדר שלי. ואמא אף פעם לא צועקת, נכון? ואז הייתי בחדר שלי, מחפש את החתול עם העיניים הירוקות והפרווה השחורה. והוא שכב מתחת לחלון שלי וילל. וגדלתי.
ואני אכלתי וגדלתי, והוא לא אכל, רק שאריות פה ושם, והיה קטן יותר מרגע לרגע. אבל הזמן עבר וכבר לא הייתי ילד. הייתי בן שבע – עשרה.

ואמא שלי עמדה על המדרכה, ונופפה לי לשלום. עיניה היו מלאות בדמעות, והיה נראה כאילו כל רגע היא תתחיל לצרוח. ואז, לרגע, ראיתי את הפרווה השחורה ואת העיניים הירוקות הבוהקות של החתול האבוד ההוא. והוא הביט בי לרגע, פרוותו סמרה, והוא נעלם.
ואז הגיעה המכונית האפורה, שלקחה אותי הרחק משם. ואמא עמדה על המדרכה ונופפה לי עם קרום של דמעות בעיניים, ואני לא נופפתי לה לשלום. אני הבטתי בחתול האבוד ההוא ששכב על הרצפה מתחת לחלון, והיה קטן יותר מרגע לרגע.

ואמא עמדה ובכתה, ואני נסעתי רחוק. ואז הגעתי למכללה, והתחלתי ללמוד. למדתי הרבה, אבל התאהבתי. זה היה פשוט, לא כמו שתמיד מספרים, כי היא גם אהבה אותי. אולי זה היה רק מזל שנתן לי החתול האבוד ההוא, אבל כבר שחכתי. ראיתי רק את הפרווה השחורה ובלי לדעת, ובלי שאפילו שיערתי שכך יקרה, הוא זכר שנתתי לו אוכל. אבל הוא כבר היה קטן מדי, אוני רחוק מדי, ואני שחכתי. וחזרתי אחרי חמש שנים, רופא מוסמך, ואפילו אישה הייתה לי אז. אולי הייתי צעיר, אבל הייתי גאון. ולא היה לי אכפת כלל מהחיות שחיו ברחוב, רציתי את אשתי ואת העבודה שלי.
ויום אחד ירדתי במדרגות וראיתי את החתול האבוד ההוא, שהביט בי פעם אחת בעיניים הירוקות הבוהקות שלו, ואז הוא רץ. והוא רץ לכביש, וישב דומם, כאילו לא אכפת לו. וראיתי את המכונית מתקרבת לחתול במהירות, ורק אז גיליתי כמה חשוב לי החתול האבוד ההוא. אולי שחכתי, אבל הלב שלי לא. הלב שלי ידע תמיד שהחתול האבוד ההוא הוא אני עצמי, ואני זינקתי. אולי הייתי יכול להגן על החתול בגופי, אבל לא הצלחתי. רק פגעתי במכונית וראיתי את הפרווה השחורה שלו מתפזרת בגלל המכונית, ואת הגופה הרפויה שלו שהייתה על הכביש, ואת הדם שהיה מרוחק איפה שפעם היו עיניים ירוקות בוהקות ונבונות. ואז ידעתי שאני אהיה כמוהו, חתול אבוד אחד, שאף אחד לא זוכר. והבטתי בו בפעם האחרונה, וקרום דמעות בעיני.

וזכרתי את זה כל הזמן, ולא ידעתי מה לעשות. הייתי באבל, על הידיד שלי שמת בגללי. בגלל ששחכתי אותו והייתי אנוכי. הבטתי בגופתו כל הזמן, ואז החלטתי לשלוח יד בנפשי, כי אני חייב לאותו החתול, החתול האבוד ההוא.
והסכין היה בידי. והסכין היה נעוץ בליבי, והסכין היה על הרצפה ליד גופתי.
ואני ידעתי שאני אשם במוות החתול האבוד ההוא, אולי הוא היה מת בלי התערבותי לפני זה. אבל אני היה מי שגרם לו לשלוח ידו בנפשו, ואני אעשה את אותו הדבר בשבילו. ואני החזקתי את עיני פתוחות, למרות שידעתי שזה יהרוג אותי. כאילו בכל מקרה לא אמות עכשיו. עיני עם הקרום דמעות הדק, והעולם הפך ירוק בוהק, כמו עיניו של החתול. ואז הופיעה הפרווה השחורה, ועיני נעצמו בן רגע. ושקעתי במנוחת עולם.