טימטומים – פרודיה

"אם הייתה לך משאלה, מה היית רוצה לבקש?" אישה לבושת שחורים ניגשה אלי בחיוך מתקתק. בחנתי אותה בחשדנות, מי היא, לעזאזל? מבטי היה תקוע עליה, מנסה לזכור או לקשר, איך כיעור כזה קשור למשפחה שלי, ולמה, לכל הרוחות, היא חייבת להופיע ביום ההולדת ה18 שלי? הצצתי לעבר חברותיי, הן הביטו על האישה בגועל. לא, זאת לא מתיחה.
האישה, שלא הבינה את המצב שהיא יוצרת, שהוא די הרבה קקה, רק חייכה אלי. שיניים מלוכלכות גרמו לי להפנות את עיניי, וזה לקח לי את כל מצב הרוח והנימוס הרשמי כדי לא לצרוח 'איחחחחחס' אלא לגמגם,"אוה, הנה הגיעו אורחים חדשים!" פניתי אל הדלת שהייתה סגורה, ולא עמד שם אף אחד (הי, לא ללעוג, אני במצב מצוקה). שלחתי אל חברותיי מבט מסכן, אבל הן כבר היו על העוגות. הבית, שהיה מלא אורחים לא ראה באישה שום מטרד. התקדמתי בעצבנות לעבר קבוצת הבנות שהייתה ליד שולחן הכיבוד, השיחה קלחה, והנושא היה יומני הערפד. הן קשקשו בהתלהבות, אני הצטרפתי.
"איזה כיף להן, לערפדיות," ליהי אמרה בחיוך מתמוגג. "הן נשארות יפות לנצח." מחשבה שעברה בראשה גרמה לה לעקם את פרצופה, "תחשבו איזה באסות זה להזקין, אחרי כל טיפולי היופי שאני עוברת." היא נגעה בשיערה, כאילו הוא הולך לנשור.
"כן," אורלי קפצה לשיחה. "אם הייתי ערפד, הייתי נשארת ככה, כמו שאני, ולא משתנה. אפילו יפה יותר." היא אמרה בנימה מתוסכלת, אורלי הייתה בת עשרים, הבוגרת שבבנות השיחה.
"ולא נצטרך ללמוד לשום מבחן," מלמלתי. היה לי מבחן חוזר בכימיה מחר, " יהיו לנו אלפי שנים כדי לצבור ידע." רעיון נחמד.
"פחחח," ליהי צחקה, "או שפשוט נהפנט את המורה."
"כמו אדוארד." פרצנו בצחוק.
"על מה אתן מדברות?" הקול החלוד נשמע מאחורי.
פלטתי צרחה והבטתי אחורה, הזקנה המדובללת הביטה בי בעיניים מזוגגות. ליהי נחלצה לעזרתי, "כבר טעמת מהפודינג? בואי!"
התחפפנו משם. המילים של ליהי ואורלי נתקעו לי בראש, מה יהיה כשאגדל? פתאום יום ההולדת נראה אפור, לא כיף בכלל, ומאיים.
אני לא רוצה לגדול!!!!!!!!!!!
שמרתי על חיוך ברזל כל המסיבה, וכשאמרתי להתראות, והוריי הלכו ללוות את האורחים המשפחתיים לבתיהם, מחקתי את חיוכי. בהיתי במדרכה שהובילה אל הכביש עד שאחרון האנשים נעלם. סגרתי את הדלת באיטיות, הרגשה לא נעימה הציפה אותי. שקט שאחרי הרעש מילא את חלל הבית, עמדתי עם פני לדלת, אבודה במחשבות.
"אז מה בחרת?"
צרחתי והסתובבתי, נתקלתי בזקנה. ניסיתי לדבר, אבל ריאותיי היו צריכות את האוויר שהתרוקן מהן.
"את לא צריכה לפחד, רק תבקשי." הזקנה עודדה אותי.
מצב רוחי היה בשפל המדרגה, כמו שנאמר, אוי לרשע ואוי לזקנות (בדיחה פרטית*).
לא היה לי כוח אליה, באתי לפתוח לה את הדלת ולהזמין אותה לראות את הפיתוחים היפים שלה, מבחוץ, אבל משהו עצר אותי.
"תוכלי להפוך אותי," לקחתי נשימה, "לערפד?" התחרטתי על המשפט, זה נשמע כל כך מטופש.
"בקלות." תשובתה הפתיעה אותי.
היא הניפה יד גרומה מול פניי, הכל התערפל.
—–***
הלילה היה עוד ארוך, מבטה של הערפד צמאת הדם היה פראי, עורה הכחוש היה דבוק לעצמות. הערפד ניסתה לנשוך את העץ, שכבר לא נחשב בעיניה כמיטה. היא חייבת לאכול, צמאה, צמא. ידיה היו שמוטות וגבה שפוף, עיניה התרוצצו וחיוך צבועי רעב נמתח על פניה. היא הלכה בברכיים כפופות לעבר מקור אור שהבליח מהחלון. היא התקדמה כמו טרול פצוע לעבר החלון, אור, היא נהמה כמו חולדה לעבר האור המאיים, אבל היריב המסוכן, שהיה ממש במקרה, הירח, לא נעלם.
"אמא, חכי לי!" קריאה של ילדה קטנה נשמע ברחוב הריק, אישוניה של החייה הרעיבה התרחבו, ונהמות קצרות נשמעו מפיה הפתוח וחסר השליטה.
אוכל.
החיה קפצה לעבר הרחוב, אך לא הצליחה לעבור את הזכוכית של החלון. רגש של תסכול חייתי השתלט עליה, היא צווחה בנהמות פראיות על הדבר הבלתי נראה שעמד בדרכה. היא הניפה את אגרופה הכחוש לעבר החלון. הוא התנפץ.
פיה נפתח בנהמות ניצחון, לועה היה גדול ומלא ניבים, גודל שמותאם לאכילת בני אדם. הערפד זינקה בצווחות פראיות גבוהות לעבר הטרף שעמד מולה.
אישה זקנה ומדובללת עמדה על ראש הבית והביטה במתרחש. היא צחקקה לעצמה, שמה, סטשני פלאייר היה מוכר, בגלל ספריה, סדרת "טימטומים," שעזרו לה להיפטר מכל בן עשרה מטופש, שעמד להפוך את הדור הבא לחבר אהבלים.
היא סידרה את שיערה האפרפר, ובדקה ביומנה, כן, יש עוד אחד שיש לו יומולדת, עוד עבודה.
היא הביטה מבט אחרון בערפד שברחה עם שללה, שכלל שתי גופות, בנהמות חסרות שכל וצקצקה בלשונה.
היא הייתה חסרת שכל גם לפני כן.
לא כזה הבדל.
הסוף.