המכושף. פרק 7

תציל אותי
☸

"אל תעזוב אותי! תציל אותי!" צרחתי בטירוף כשראין אחז בי לפני שהחלקתי לתוך הים הגועש שרצה לקחת את מה שנשאר ממני.
"אף פעם…" אמר ומשך אותי בקלילות אל אמצע הצוק במשיכה אחת, כך שהייתי בתנועת שכיבה מוזרה שאפיינה בנות ים. התנשפתי ויכולתי לראות את תמונות חיי מתרוצצות לי מול העיניים בטירוף- רוצות להספיק להראות לי הכול- עדיין לא מבינות שאני חייה ושהתסריט יכול להפסיק. הרגשתי את הסוף.
אני הבנתי משהו בתקרית הזו. שאני לעולם לא ארצה למות עוד. שזה לא פתרון ושהחיים הם מתנה. ושזו המתנה שאני הכי אצטער לאבד…
בחיים שלי לא הרגשתי כל כך מפוחדת. אפילו לא כשהפינצ'ר של השכן רדף אחרי וכמעט נדרסתי. לא, הפעם הרגשתי שאני עומדת למות. שאני עלולה לא לחזור הביתה… בחיים שלי ליבי לא הואץ כמו עכשיו. אף פעם לא הרגשתי תלויה כך בידו של מישהו.
"את בסדר?" שאל אבל אני בשלי, מתנשפת ורועדת ולא מקור. מפחד…
"לא!" אמרתי בכנות והתחלתי לבכות. בכיתי כל כך הרבה עד ששרפו לי העיניים. עד ששמעתי את קולו של ראין. שלמרות שידעתי שניסה להרגיע אותי כל הזמן הזה לא שמעתי אותו- עד לעכשיו.
"עכשיו את בסדר… הכול בסדר. אלמה! תירגעי!" צעק כשראה שאני בקושי נושמת וממשיכה לרעוד.
"ת-תודה. בזכותך… אני חייה." אמרתי וחיבקתי אותו. זה היה אינסטינקט- לא חשבתי, לא היה אכפת לי מהתגובה שלו. הייתי צריכה את זה. הרגשתי את ידיו קופאות ואז מתרוממות ומחבקות אותי בהיסוס.
קמתי על רגליי מסוחררת והתרחקתי מהצוק, מסמנת לראין לבוא אחריי- הוא בא והלך אחריי שקט והמום. הלכנו לאורך החוף והתרחקנו מהצוק.
"לא ניסיתי לקפוץ, אני החלקתי ואני רוצה שתדע שלא ניסיתי להתאבד." אמרתי עדיין קצת רועדת והוא צחק.
"אני יודע. מתי מי שמנסה להתאבד צועק הצילו?" שאל ואני צחקתי ולאט לאט התחלתי להרגיש יותר רגועה ולהתחיל לנשום בסדירות.
"מה… מה עשית ש-שם? איך שמעת אותי? איך היית בקרבת מקום?" שאלתי והוא כחכח בגרונו ולקח לו זמן לענות.
"אני… עקבתי אחרייך כששכחת את השמיכה והמגבת שלך על החוף. אני מצטער. לא התכוונתי לפלוש לך לפרטיות רק, רק רציתי להחזיר לך את המגבת והשמיכה שבגלל הלחץ הם נשארו באזור הצוק עכשיו." אמר ואני חייכתי ונאנחתי בהקלה.
"להפך, בזכות זה שעקבת אחריי אני חייה. תודה…" אמרתי והוא חייך והמשיך ללכת, אני אחריו, מטיילים לאורך החוף ועוברים את האנשים שהביטו עלינו.
"אלמה… השם שלך הוא לא שם ישראלי נכון?" שאל פתאום אחרי שתיקה ממושכת ואני חייכתי ונדתי בראשי לשלילה.
"לא. זה מהשפה הספרדית. אבא שלי הוא ארגנטינאי במקור והוא בחר לי את השם כי אימו המנוחה נקראה ככה… פירוש השם הוא נשמה." אמרתי והוא חייך ואמר לי שזה שם יפה, הסמקתי.
"וראין, זה גם לא שם ישראלי." אמרתי והוא צחק ואמר לי שזה כמעט מאותה סיבה כמו שלי.
"אבא שלי הוא מניו-יורק והוא קרא לי על שם האח השני שלי שמת כשהיה בן שלוש, ואז אני נולדתי… הוא קרא לי על שמו כדי להנציח את זכרו."
"מה? אוי… אני מצטערת." לחשתי ופתאום ידי התחככה בידו- זה צמרר אותי ונשימתי נתקעה.
"זה בסדר… רוצה מים? את נראת חיוורת."
"לא… אני רק רוצה להמשיך לטייל, זה יעבור לי…" לחשתי ופתאום נפלתי על החול בהתנשפות. ידעתי שאני חיוורת וצהובה אבל הכחשתי.
"אלמה, את רוצה מים? אולי משהו לאכול? את ממש לא נראית טוב…" אמר בבהלה והיסטריה בעיניו.
"אל תחזיק מעצמך שוב, אתה לא נראה יותר טוב…" לחשתי בציניות והוא נאנח ואמר שרק אני יכולה להיות צינית ברגעים כאלו.
"אני לא עומדת למות או משהו… עמדתי, ובגלל זה אני לחוצה. אל תייחס לזה חשיבות." אמרתי והוא גיחך בלגלוג.
"לא. למה שאני אייחס לזה חשיבות?" שאל באירוניה וגלגל את עיניו, "למה שאני אלחץ? הרי כמעט מתת לי עכשיו!" צעק ואני חייכתי
"לא עכשיו, זה היה לפני-"
"אלמה! את שוב צינית?" שאל שאלה רטורית אך אני התעקשתי לענות ואמרתי לו שכן. הוא ידע את זה והתעצבן עוד יותר מההתגרות שבקולי.
"טוב סליחה… עכשיו אני אסע הביתה כי אני רוצה ללכת להתקלח ולנוח. תודה על הכול. אתה המושיע שלי." לחשתי וכשהסתובבתי הוא תפס בידי.
"אני אסיע אותך, אם כבר מושיע אז עד הסוף. את נורא חיוורת ונראה שאת עומדת להתעלף. תכווני אותי לאיפה שאת גרה." אמר ואני הסכמתי והלכתי איתו לעבר הרכב שלי, רגליי רועדות ושנינו שותקים. כשנכנסנו לרכב התחלתי לכוון אותו וזו הייתה השיחה היחידה בינינו.
"תודה… אבל איך תחזור?" שאלתיו כשהגענו והוא גיחך ואמר שאני לא צריכה לדאוג לו- הבטחתי שלא.
כשנכנסתי הביתה קרסתי על הרצפה ואימי שהביטה בי באדישות קמה ועזרה לי לקום. בלי לשאול מדוע איני חשה בטוב או מה קרה. בלי לשאול כלום…
עליתי לחדרי ורצתי למקלחת, להתרענן. התקלחתי עד שהדמעה האחרונה של הפחד נפלה והמים התקררו, הקפיאו אותי. כשיצאתי והתלבשתי הפעלתי את המזגן- שאבי התעקש להתקין לי פעם- על חום מקסימאלי כי רעדתי מקור ונכנסתי למיטה, חושבת על ראין ועל איך שהוא הציל אותי…
כשהרגעים האלו גיששו את דרכם החוצה והשינה אפפה אותי, חנקה אותי והתמזגה עם הסחרחורת שהרגשתי והמועקה שחשתי בליבי- נרדמתי.
"אלמה? את יודעת מה אני? אני… משהו מיוחד." לחש לי ראין ואני צחקתי בזלזול וגלגלתי את עיניי. הוא היה לבוש שחורים ומבטו לבן ומואר יותר מאי פעם.
"אל תחזיק מעצמך, אמרתי לך את זה כבר." אמרתי והוא חייך את חיוכו העדין ונגע בצווארי. הוא הסתכל עלי במבט נמס וראיתי את גרוגרתו זזה למטה ולמעלה. בעיניו הייתה מין תשוקה פראית שהסתתרה מתחת מבט אדיש.
"לא… אני מתכוון שאני משהו אחר משאר האנשים. את מבינה לאן אני חותר?" שאל ואני נשנקתי. לא, לא הבנתי מה הוא רוצה.
"אתה, אתה עייף… אתה כנראה מותש מזה שהצלת אותי. תלך לישון." אמרתי עם קול שלא עלה על לחישה.
"אח! אלמה…" לחש באנחה "אם רק היית יודעת כמה…" מלמל לעצמו וליבי שגם ככה הואץ רק מלראות אותו שתק לרגע ואני כמעט וקרסתי, אך הוא חזר לפעולה אחרי שנייה של שתיקה.
"א-אני חייבת ללכת לישון. מה אתה עושה כאן בכלל?" שאלתי ואז הוא התקרב והרוח פרץ את החלונות. או שזה לא היה הרוח? נשימתי הופסקה ואני רציתי לצרוח אבל איכשהו, ידעתי שזה לא יעזור.
הוא התקרב אלי עוד קצת ותפס בידי ועיניו מהופנטות.
ואז, התעוררתי מהחלום.
"לא יכול להיות שאני חולמת עליו… הו, אלמה. אלמה מה הבאת על עצמך? איזה רגש קיים בליבך?" לחשתי לעצמי בעודי נחנקת מחום ומזיעה.
כיביתי את המזגן ופתחתי את החלונות, לתת לרוח החורפית שעומדת להיגמר עוד מעט לצנן אותי.
כשקמתי מהמיטה אחרי שכול סצנות הבוקר עברו הבטן שלי קרקרה. הייתי רעבה, מאוד. אז אחרי שקמתי והתלבשתי, צחצחתי שיניים וסירקתי את שערי שהיה נחמד אלי ולא התנפח- אולי כי הוא ריחם עלי שאני כה מבולבלת, פתחתי את המקרר, הוצאתי שש ביצים, תפוחי אדמה, שמיר ופטרוזיליה והכנתי שלוש חביתות ירק.
לקחתי אחת לעצמי ושתיים שמרתי לאימי ולאבי שמשום מה עוד לא התעוררו… מעניין מאוד!
צחקתי לעצמי ואכלתי את החביתה רותחת ושרפתי לעצמי את הלשון [יופי אינשטין!] לא יכולתי לחכות? לא! הייתי ממש רעבה אבל עכשיו הלשון שלי בערה! מה זה הרעב הזה? תהיתי, וזה לא ממש עניין אותי כעבור דקה נוספת. העיקר שהבטן שלי מלאה ומסופקת באוכל שהיה כמעט טעים.
שתיתי מיץ תפוזים כמעט קר ישר מתוך הקרטון ויכולתי לשמוע את הרעש שיש כשמכבים גחלים חמים וכשסיימתי, יצאתי מהבית.
כשהגעתי לבית-הספר דן אמר לי בוקר טוב. ולא רק דן! גם ליאורה, אוראל, גל, שי ועוד ילדים מהכיתה בנוסף לאלו. וגם כמה שאני לא מכירה.
מה הולך פה?!
נשמתי עמוק והלכתי לכיתה שגם שם אמרו לי שלום. שוב אותם ילדים וגם ילדים אחרים מכיתתי.
אני שפויה בים של משוגעים! או ההפך?
הלכתי לשיעור ספורט. מוקדם בבוקר להתחיל לרוץ. האם יש מתכון יותר טוב להריסת היום על ההתחלה? אני בספק…
התחלנו 'חימום' להקיף את כל המגרש 3 פעמים- הייתי מקיפה אותו גם פעם אחת, זה היה מחמם אותי מספיק וגם משאיר לי קוצר נשימה לאורך זמן.
שמתי לב שאני רצה בקלילות ועוקפת את כולם לשם שינוי. סיימתי את שלושת ההקפות בלי שאחרים אפילו יסיימו את ההקפה השנייה שלהם. התנשפתי ועצרתי לנוח שנייה. מותשת במקצת ולא נושמת בכלל.
כל השיעור אחר-כך שיחקנו 'מחניים' ואני נשארתי אחרונה אז הבנות ניצחו… בזכותי.
הבנות חיבקו אותי כאילו הייתי החברה הכי טובה שלהן. ומשום מה, לא דחיתי את התקרבותן אבל גם לא ממש תרמתי לה משהו.
מזווית עיני ראיתי את דן מחייך אלי חצי חיוך ואז כשהבנות התרחקו הוא הלך לעברי ובא להגיד לי דבר מה אך לא שמעתי אותו כי נלכדתי.
נלכדתי בעיניו של ראין שהביטו בי וחנקו אותי. פיזרו את האוויר מסביבי והאיצו את ליבי. עיניו הכתומות והבוערות כשמש כשהביטו עלי ננעלו על עיניי.
"אלמה! אלמה? את שומעת אותי?" קרא דן וניער אותי. נשימתי כאילו שבה אלי והעולם שקפא בזמן שהסתכלנו זה על זה חזר לתפקד. כאילו יצא מקיפאונו כשמבטינו התנתקו.
"מ-מה?" שאלתי מגמגמת ועדיין קצת המומה מפעימות ליבי שהפסיקו ושמפסיקות בכול פעם שהוא מסתכל עלי.
"את באה? יש לנו מתמטיקה עם המורה יאלנה. את רוצה לבוא או להמשיך להביט כמהופנטת בראין?" שאל ואני האדמתי והסמקתי עד לשורשי שערותיי. לא עניתי והסתכלתי עליו בעצבים. למה הוא שואל אותי דבר כזה?
"אוקי, לא מצחיק." קרא כשהלכתי משם עצבנית אבל דרכי לא נמשכה הרבה כי ידו של ראין משכה אותי לכיוונו.
"אלמה, את לא מבינה איך דאגתי! השתגעתי… את מרגישה בסדר? איך את מרגישה אחרי… את יודעת. אני חשבתי שכבר קרה לך משהו." אמר וראיתי חרדה אמיתית וכנה בעיניו.
"נשרטתי. זה מספיק כדי להדאיג אותך?" שאלתי בחיוך משועשע והוא חייך את חיוכו המהפנט שכל כך אהבתי. שהצמיא אותי לעוד חיוך, חיכיתי בציפייה ששוב יזהר ויפיץ את אור חיוכו.
"הממ. את רוצה להדאיג אותי? אני לא מודאג מספיק לדעתך?" שאל בחיוך ואני צחקתי למרות שידעתי שזו לא הייתה בדיחה. אבל צחקתי כי רציתי. כי אני מרגישה שמחה.
"כן, אני רוצה… אתה נראה מצחיק כשאתה מודאג. ובכלל, למה דאגת לי? אני לא ילדה בת חמש…" אמרתי בגיחוך והוא הביט בי במבט שליו שהתעוות לחיוך חם ואז הוא צחק. וזה גרם לי להרגיש יותר טוב. קול צחוקו הרגיע אותי.
"כן. אני יודע. מצטער… אני פשוט, דאגן כזה." אמר ואני צחקתי והבטתי בו כשחייך את חיוכו המושלם וכמעט עילף אותי. הרגשתי דחף מוזר כזה לחבק אותו. אבל לא עשיתי את זה.
"אתה בחור טוב. תודה רבה על הכול. תודה שהצלת אותי." אמרתי, חייכתי וראיתי שהוא התקרב אלי מעט ואז נסוג לאחור. הוא בלע את רוקו וחייך אלי חיוך צולע שהפליא אותי- לפני שנייה הוא זרח. האם עשיתי משהו שגוי?
"קרה משהו?" שאלתי והסתכלתי עליו במבט תמים ולא מבין למה הוא התהפך.
"לא. תודה…" לחש ואלו היו המילים האחרונות ששמעתי ממנו במשך יותר משבוע.
בכול פעם, בכול יום הייתי מסתכלת על המושב שלו והייתי רואה שהוא איננו. מוזר.
אני מודה- התאכזבתי- לא יודעת למה אבל פשוט הרגשתי שהוא תמיד יהיה שם, כנראה שלא, אולי מחר הוא יחזור.
אני גם לא יודעת למה אבל הוא חסר בכיתה. הוא לא מרעיש אבל נראה לי שכולם מרגישים בנוכחות שלו זה כאילו הוא מרכז הכיתה, לפחות בשבילי.
אבל לא. אסור לי להתקרב אליו יותר מידי. אסור לי. אני צריכה פשוט לתת לעצמי לחיות את החיים כי אם לא אזהר אני עלולה למצוא את עצמי מאוהבת בו עד כלות נשמתי ואני לא רוצה להיות מאוהבת.
ככה עבר שבוע והוא לא בא כשאני מנהלת עם עצמי מלחמות עד שאני נפצעת מהאמת שלא רוצה לשמח אותי פעם אחת.
כל יום הסתכלתי לראות אם הוא בא ועד שלא נגמר היום הייתי בטוחה שהוא יבוא עם החיוך הזה שלו וישב אולי לא ליידי אבל באותה הכיתה שלי, ידבר איתי וינחה אותי להגיד לו את האמת כמו בכול פעם שכשהוא מבקש אני אומרת.
הוא היה חסר באיזשהו מקום. הוא נעלם מהאופק… כאילו בחיים לא היה בחיים. ולאף אחד לא היה אכפת כמו שלי היה. כאילו רק אני ראיתי אותו. כאילו רק אני הרגשתי בנוכחותו בכיתה- אולי זה היה באמת כך.