התמונה הגדולה

פעם הרכבתי פאזל, חתיכה אחרי חתיכה, מביטה בחלקים בהשתוממות, מרכיבה באטיות, כאילו משהו לא בסדר איתי.
זה לא לקח ממני הרבה מאמץ.
כשהבטתי בתמונה השלמה, הכל היה מעורפל, מטושטש.
זה לא היה הגיוני, כשהבטתי על הפרטים הקטנים, בצדדים, הכל היה כל כך מובן, מוגדל, ושופע.
ובגדול, הכל היה זר, שונה.
התמונה הגדולה.

אף פעם לא הייתי טובה בלהסתכל על התמונה הגדולה, השלמה. גם על שני צידי המטבע לא, ובטח שלא על שני צידי המאזניים.
על החתיכות הקטנות הבטתי בהשתאות, מתפעלת.
אבל כשהיה פרט שלא קשור אלי, אל המסגרת הקטנה שלי, לא שמתי לב, הייתי עיוורת אליו.
לא יכולתי לראות צדדים של אחרים במריבות, לא יכולתי לראות שאני פוגעת במישהו.
לא יכולתי לראות נופים גדולים ומורכבים.
שמתי לב לנמלים קטנות בצידי הנוף, לאבנים, לצמחייה.
לא שמתי לב להר הגדול שעליו הכל היה.
לא הייתי מודעת לבכי וצער שנגרמו בגללי, לא הייתי מודעת לסבל שעוללתי לאחרים, לא שמתי לב, הייתי עיוורת, בלי להתכוון, את החתיכות של אחרים העפתי הצידה, מבלי התייחסות.
לא שמתי לב.
החתיכות שמהן מורכבים החיים שלי לא מצאו עוד למה להתחבר, ונתקעו במקום, בלי חברים להתחבר, בלי דברים חדשים שיקרו.
בלי דברים שיהיו לכל נערה מתבגרת.
אהבה ראשונה, ריבים.
לא.
הכל היה אפור, דומם, עמד במקום.
ואף פעם לא הצלחתי לראות את החתיכות האחרות בבהירות.
אף פעם לא שמתי לב למקום מחוץ לפאזל שלי, של חיי.
התמונה הגדולה היא דבר כל כך זר, כל כך מרוחק, קר.
אף פעם לא הסתכלתי על התמונה הגדולה, כי אני מפחדת להסתכל על התמונה הגדולה.
אף פעם לא הסתכלתי ובחנתי חלקים אחרים, כי אני פחדתי שהם יפגעו בי.
הרי הפרטים הקטנים לא פוגעים באף אחד.
התמונה הגדולה, היא זאת שמסוכנת.