נעלמת

קל בשבילכם לשכוח אותי.
אתם לא תתגעגעו אלי שאלך.
אפילו לא תדאגו אם לא אחזור הביתה שוב.
אני לא יודעת למה אני רק מקווה שתרימו את הראש ותשאלו את עצמיכם מה חסר? *מי* חסר?
אבל לא. לא יהיה לכם אכפת.
למרות כל מה שעשיתי, וכל מה שעברתי, אני כל כך פשוטה, קטנה, וחסרת חשיבות בעיניכם.
עשיתי הכל, כל מה שאמרתם לי לעשות, ובי אתם רואים רק נטל, כלי שצריך להיפטר ממנו, לזרוק הצידה.
אתם לא תבכו בשבילי שאני עצובה, אתם לא תחייכו בשבילי שאני שמחה, אתם לא תתמכו.
כשאני אהיה עצובה תאמרו לי שאני צריכה להפסיק לבזבז את הזמן על בכי.
כשאני אחייך תשאלו אותי בשביל מה אני, אדם כל כך מגוחך, מחייך? למה לי?
אם אני כל כך מיותרת אולי עדיף שאעזוב ולא אחזור. אלך לאנשים שרוצים בי, שיש להם טעם בי, שיהיה אכפת להם אם איעלם.
לא פעם אני מוצאת את עצמי תוהה אם אי פעם באמת אהבתם אותי, אם לפחות בהתחלה היה לכם אכפת בדרך כלשהי כמו שאמרתם.
כי לי אכפת. כי אני אוהבת אתכם. כי אתם הכל בשבילי.
וזה קורע אותי מבפנים שאתם… לא. שאתם קרים, מרוחקים, מנצלים.
אהבתי את מי שהייתם, למה הייתם חייבים להשתנות?
למה אתם שונאים אותי עכשיו?
מה עשיתי? למה?
תגידו לי, אני אעשה הכל כדי שתחזרו להיות מבינים כמו שהייתם פעם.
ואני לבד.
אין לי לאן ללכת.
אם אני אצא מהבית, לאן אפנה? כל כיוון עשוי לגרום לי לאבד את דרכי במקום לא מוכר, ולהיות לבד, הבדידות נוראה מכל.
אני לא יודעת אם הבדידות עדיפה על חברה רעה.
ואני אבודה.
אני אדם אבוד.
דרכי אבדה ביום שהחלטתם לשנוא אותי.
אני רוצה לדעת, כל כך רוצה לדעת, למה?
אתם לא תענו, אני יודעת, זאת סתם שאלת סרק. שום דבר לא ישתנה גם אם תראו את המכתב הזה, אתם תצחקו, ועוד צלקת תופיע על ליבי.
אבל אני עדיין אוהבת אתכם.
ואני אמשיך לאהוב אתכם, תמיד.
אל תשנאו אותי.