הקדמה

אני זוכרת איך הכול התחיל:
הייתי ילדה בת שבע ביישנית שרק הגיעה לתל- אביב, לא יודעת מה מצפה לה.
לא ידעתי איך או למה אני פה,במקום לא מוכר,בסביבה לא מוכרת,במקום כל כך שונה מהבית.
הכול נראה כל כך מסחרי,כל כך מהיר,כל כך רועש.
הבטתי מחלון המכונית אל הכבישים,אל החנויות הגדולות,אל הבניינים שאז נראו לי כמו גורדי שחקים.
שאלתי את אמא אם אנחנו חייבים לעבור.
אמא ענתה בקול רך וסבלני כתמיד שאבא קיבל הצעה להיות סגן מנהל הבנק בסניף שבתל אביב,שזה תפקיד חשוב מאוד ומכובד מאוד ושצריכים להיות בקרבת מקום למקום העבודה של אבא.
את מה שהצלחתי להבין לא רציתי להבין,והמחשבה שהייתי צריכה לעבור בית ספר,למצוא חברות חדשות ולנסות להתמצא בסביבה,כמו לבנות את כל מה שעשיתי,את כל החברויות שרכשתי מהתחלה הדהדה בראשי שוב ושוב.
כבר כשראיתי את הנוף של תל אביב,שהיה כל כך שונה לנוף שאליו התרגלתי,התגעגתי הביתה,לחברות,למנגנון התמיכה שבניתי סביבי,לריח של בית.
השעה שהפרידה ביני לבין ביתי האמיתי,לחברותיי,לכל הריחות והמראות מילדותי נראתה כמו נצח.
הגענו לבית החדש.
יצאתי מהמכונית.
לאוויר היה ריח של דלק,אולי מפני שהבית היה קרוב לכביש.
הריח עשה לי כאב ראש קל.
סקרתי במבטי את הבית. היה לו גודל בינוני וארבעה חלונות.
מבחוץ יכולתי להבחין שהצבע הלבן שעל הבית היה צחור,כאילו נצבע לפני כמה ימים.
עכשיו אני כותבת יומן אחרי שבע שנים של מגורים בבית הזה.