איליין בלו 2- פרק ג': ארגון "רקתום"

"כשהזמן יעצור, כשהמחר ייגמר והמחר לא יחדור" שיננתי במוחי, מה זה אומר?.
השעה הייתה 23:40, עליתי לעליית-הגג, מנסה לבחון שוב את כל הדברים שבה. ציורים, מכתבים ישנים, שום דבר מיוחד… אני בחיים לא אבין את החידה הזו- בחיים לא אפגוש את הוריי בקצב הזה. לפתע ראיתי הגורל הכה, הבחנתי במשהו. בתוך התיבה האדומה, על אחד מקירותיה היה חרוט משהו. "בתוך התיבה האדומה, הרמז בתוכה" צוטטתי את אימא, מסתכלת ומנסה לפענח. ג'יבריש, מילים ריקות- זה היה קשקוש מוזר. הסתכלתי על השעון הענקי שעל הקיר, חצות ודקה. תהיתי אם כדאי להתקשר למירור שלפתע…
"שמעתי את הקריאה שלך!" מירור הופיעה בפיג'מה, "הכל בסדר?".
"אני צריכה ללמוד לשלוט על הקריאות שאני שולחת לאנשים, יום אחד אני אקרא בטעות להלס!".
"את לא, אני בטוחה… עכשיו, את רוצה להגיד לי מה קרה?" היא חייכה.
"נדבר בבוקר, טוב? אני צריכה לישון טוב הלילה" נאנחתי, היא נישקה אותי על הלחי ונעלמה.

למחרת בבוקר התעוררתי, הרגשתי טוב, סוף-סוף ישנתי טוב, כמו שלא ישנתי מעולם. "בוקר טוב,כל-כך טוב" אמרתי לעצמי, הייתי כל-כך שמחה שדיברתי לעצמי. אך בכל זאת הייתי שקועה במחשבות על הסימנים החרוטים בקופסה. הלכתי למטבח, מכינה לי ארוחת בוקר מצומצמת וחושבת איך להגיד את זה לארין מההתחלה. היא עדיין לא יודעת, עדיין לא אמרתי לה כלום, היא צריכה לדעת.
"בוקר טוב, ילדה" ארין אמרה, מהרהרת במחשבות.
"בוקר טוב" חייכתי.
"מירור אמרה לי, היא אמרה לי הכל. אמא ואבא באמת שידרו לך? הם באמת יצרו איתך קשר?" היא התחילה למלמל.
"אחרי כל הזמן הזה? כן" נאנחתי.
"אבל למה עכשיו, למה אחרי כל הזמן הזה פתאום הם יוצרים קשר?" היא ניגשה אליי, עוזרת לי לשפוך את הדגנים אל הקערה.
"אני לא יודעת, הם אמרו משהו על חידה, ש… 'הזמן יעצור, כשהיום ייגמר והמחר לא יחדור'. מוזר לא?" שאלתי.
"אולי זה משחק מילים, אני קוראת למירור וטובי" ארין אמרה והתרכזה.
"חיכיתי שתקראו" מירור אמרה, מסתכלת עליי. "מה קרה אתמול, איליין?".
"קרה משהו אתמול?! איליין, את בסדר?" טובי נבהל, אך הנהנתי בראשי והרגעתי אותו.
"בואו שבו, אתם רוצים ארוחת-בוקר?" הצעתי להם.
"אכלנו" מירור אמרה, אך התיישבה.

לאחר שאני וארין אכלנו וסיפרתי להם הכל על השדרים שקיבלתי, על החידה ועל זה שהחידה אמורה להיות בקופסה האדומה, עלינו לעליית-הגג כדי לבדוק ביחד מה אומרים כל הרמזים. לא סיפרתי על החידה החרוטה בקופסה, שמרתי אותה כהפתעה. פתחתי את הקופסה:" כולם מוכנים?" הם הנהנו.
חיטטתי בציורים והמכתבים הישנים, מחפשת את החריטה, היא איננה.
"לא יכול להיות, זה לא קורה לי, זה לא קורה…" מלמלתי והמשכתי לחפש.
"איליין?" טובי שאל, "הכל בסדר?".
"לא, שום דבר לא בסדר" התיישבתי על הרצפה, מחזיקה את ראשי ומנסה לחשוב.
"מה קרה?" ארין מירור מלמלו.
"בפעם האחרונה שהייתי פה, היה חרוט על הקופסה מבפנים סימן מוזר, מין אות כזו והיא נעלמה" ניסיתי להתרכז אך ורק באות.
"סימן, אות? איך היא נראתה?" מירור אמרה, מושיטה לי דף חלק ועט. חייכתי אליה והתחלתי לצייר את הסימן לפי הזיכרון, ניסיתי לחשוב אך ורק עליו. אחרי שהציור היה גמור, הראיתי אותו לכולם.
"את בטוחה שככה הוא נראה?" עיניה האפורות השקופות של מירור נפערו.
"כן, למה?" הסתקרנתי וכולם הביטו בה.
"ארגון רקתום" מירור אמרה, "הארגון שאביך בנה ממזמן כדי להגן על שתיכן, על ארין ואלייך".
"ארגון רקתום? מה זה "רקתום"?" ארין שאלה.
"זה אומר 'הדבר הנכון', בשפה הלטינית. אביכם דיבר לטינית באופן מושלם, הוא האמין שהדבר הנכון לעשות הוא להגן עליכן, וששום דבר לא יוכל לקרות לכן" מירור הסבירה.
"להגן עלינו, איך? בזה שהוא הפקיר שתי ילדות קטנות לבד ונתן להן להאמין שיום אחד הוא יחזור? הייתי צריכה ללמוד בבית-הספר ולעבוד בשתי עבודות כדי לשלם על אוכל, חוץ ממעטפת הכסף שהגיעה כל שנה, שבקושי הספיקה לנו לשכר-הלימוד" ארין צעקה, דמעות קפצו לעיניה פתאום, "איך אפשר לקרוא לזה הגנה? חטפו אותי, ניסו להרוג את איליין ולקחת את אהבת חייה ו…".
"ארין, הוא הגן עליכם בכך שידע שהלס ירדוף אחריו, ולא ידע עדיין שאת איליין היא הגנטארית הנבחרת. הוא עזב כדי לחפש את אמא שלכן, להביא אותה הביתה ולמצוא בשבילכן חיים נורמליים הרחק מכאן. אך לפני שהספיק הוא נעלם יחד כמו אימא שלכן לפניו, במלחמה עם הלס. אני לא מצדיקה את החיים שהייתן חייבות לחיות, אך אתן חייבות להבין שהכול במטרה להציל אתכן" מירור הסבירה.
"נעלם? לאן?" טובי שאל.
"אף אחד לא יודע" מבטה היה חלול.
"מה זאת אומרת? חייבים למצוא אותו, חייבם למצוא אותם!" התחלתי לצעוק.
"אנשים שהיו לצידם וחברים קרובים ניסו, אך כולם נרצחו" מירור הביטה בי, "הסימן הזה שציירת, שאת ראית? זה הסימן של ארגון רקתום".
"איפה הארגון הזה נהג להיפגש מירור? את יודעת?" טובי ואני גמגמנו.
"אני הייתי הצירוף האחרון לארגון הזה, הייתי הצעירה ביותר. הצטרפתי בגיל 19 לארגון, להמשיך את העבודה של הוריי שם" מירור הרהרה. עכשיו הבנתי למה הוריי התכוונו, משהו לגבי הארגון הזה חשוב לפתירת החידה- משהו לגבי הארגון הזה מפריד אותי מלפגוש אותם שוב, ליצור זיכרונות חדשים, לחיות כמו משפחה.