זה קרה מזמן

אשתו הראשונה של גדי עזבה אותו שנה ומשהו אחרי שהם התחתנו. גדי היה הראשון מהחבר'ה שלנו שהתחתן. פגש את רוויטל בצבא ואחרי כמה חודשים, מיד אחרי השחרור, הם רצו והתחתנו.
בניגוד למה שחשבו כל הדודות הפולניות הם לא עשו את זה כי היא הייתה בהריון, וגם לא בגלל שרוויטל הייתה לחוצה על חתונה, כמו שטענו הבנות בחבורה שלנו, אלא דווקא בגלל גדי שהיה מאוהב בה מאוד ונורא פחד שמישהו אחר יחטוף לו אותה. זה מה שהוא סיפר לנו במסיבת חנוכת הבית שהם עשו אחרי שגמרו לסדר את הדירה השכורה שלהם.
האמת, אף אחד מאיתנו לא חשב שיש לגדי סיבה לדאגה בגלל רוויטל. היא הייתה בחורה נחמדה ודי נאה – אם אתה אוהב את הטיפוס הנערי דק הגזרה והשחום בעל השער הקצוץ והחזה השטוח – אבל לא כזו מציאה גדולה, סתם בחורה רגילה עם קצת נטיות אמנותיות וחיבה לפיסול חיות קרמיקה משונות.
גדי התקשר אלי בערך חודש אחרי שהם חגגו במסיבה נחמדה מאוד את יום השנה הראשון לנישואיהם ואמר לי בקול חנוק מדמעות שרוויטל עזבה אותו הרגע.
"מה זאת אומרת עזבה?" התבלבלתי, "עזבה לאן?"
"לא יודע, אבל היא הלכה והיא לא תחזור יותר."
"אני בטוח שאם תבקש יפה סליחה היא …"
"לא, היא לא תחזור." הוא פסק והחניק התייפחות שהחרידה אותי. גדי לא היה הטיפוס הבכיין, הוא היה מין גבר גבר כזה – גבוה, שרירי, חזק – מאילו שבנות תמיד נאנחו בערגה כשהוא עבר בסביבה. אני יודע כי בניגוד אליו אני הייתי הבחור הנמוך, העדין והרגיש שכל הבנות רואות בו את החבר הכי טוב שלהן ומספרות לו הכול על רגשותיהן לבנים שבחבורה כדי שייתן להן את נקודת המבט הגברית, אבל מעולם לא רואות בו מועמד ראוי להפנות כלפיו את תשומת ליבן.
לא, אני לא מתלונן. גם אני נאנחתי בערגה כשהבטתי בישבנו המוצק של גדי ופינטזתי על הזין הענק של משה ו… לא חשוב, זה קרה מזמן, לפני שיצאתי מהארון. מאז עברו הרבה שנים, החבורה הישנה שלנו התפרקה ועד כמה שאני מבין כיום אין בכלל דבר כזה שנקרא חבר'ה.
"אתה יכול לבוא דני?" ביקש גדי, "אני צריך אותך, בבקשה בוא אלי."
"בטח, אני כבר בדרך." הבטחתי לו וקפצתי על האופנוע שלי – גרוטאה יד רביעית – שאהבתי בכל ליבי.
בדרך שאלתי את עצמי למה גדי התקשר דווקא אלי? הרי החבר הכי טוב שלו היה בעצם משה, או שאולי דורון? שלושתם היו הכי קרביים, הכי חזקים, הכי ספורטיביים, הבנים הכי גברים בין החבר'ה שלנו, אז למה דווקא אני ששירתי כחובש בחיל הרפואה נבחרתי לתמוך בגדי בעת צרה?
אולי הם לא ענו לו לטלפון, הרהרתי (אז, בתחילת שנות השמונים, הניידים לא היו נפוצים כל כך כמו היום), או שאולי הוא התבייש לבכות לידם? בכל מקרה הוא בחר בי כדי לתמוך בו בעת צרה וכמו שהיה מקובל אצלנו התייצבתי מיד לעזרתו של אחד מהחבר'ה שלי.

גדי ורוויטל גרו בדירה קטנה שהשקיפה על מפרץ חיפה. היו שם חלונות ענקיים עם וילונות תחרה שרוויטל תפרה, תלויים על משקופי עץ צבועים סגול (שהדהימו אותי כשראיתי אותם בפעם הראשונה) וכמובן הפסלים המשונים של רוויטל פזורים בכל מקום, על הרצפות הערביות המצוירות, ועל הרהיטים העתיקים שהם קנו בשוק הפשפשים.
גדי ישב על הספה מצופת הקטיפה הסגולה – רוויטל אהבה סגול – ובכה כמו ילד. הוא נראה נורא, עיניים שקועות ואדומות ופנים אפורים מהלם. כשנכנסתי לדירה הוא נפל לזרועותיי, חיבק אותי חזק והניח את ראשו על כתפי.
היה אז חורף ורוח מערבית לחה נשבה בוילונות התחרה הצהובים מיושן והקפיאה אותי. סגרתי את החלונות שמשום מה היו פתוחים, הכנתי לו תה חם ומתוק והדלקתי את תנור הספירלות הקטן, אמצעי החימום היחיד שהיה בדירה.
"לא קר לכם פה, רק עם התנור הקטן הזה?" שאלתי והוא הזיל דמעות לתוך התה שלו כשהשיב לי שעד היום הם חיממו זה את זה בחיבוקים.
"כל הזוגות רבים, היא בטח תחזור עוד מעט." ניסיתי לנחם אותו בעודי מכין חביתה.
"לא, היא לא תחזור." אמר גדי בפסקנות.
"איך אתה יודע? מה קרה? מה עשית לה?"
"היא מצאה את אוסף התמונות שלי ונורא כעסה, היא כבר לא תחזור." הדף גדי את הצלחת מעל פניו ובכה כאילו ליבו נשבר בקרבו. לא שאלתי על איזה תמונות מדובר, הייתי בטוח שאלו היו צילומים צבעוניים מבריקים של בחורות מעורטלות עם חזה גדול ובלי יותר מידי בגדים. תמונות מהסוג שרואים תלויות בחדרים של חיילים או במוסכים.
אכן, סיבה לעלבון אצל רעייה טרייה, אבל לא חזק דיו לעזיבת הבית לתמיד.
"היא בטח תחזור בקרוב אחרי שתבכה קצת אצל אימא שלה או אצל חברות." הבטחתי לו. במקום להתווכח איתי הוא פתח את דלת הארון והראה לי שהיא לקחה את כל הבגדים שלה, כולל כלי המיטה שנתנו לה הוריה כמתנת חתונה. מראה המדפים הריקים ונקישת הקולבים המיותמים השתיק אותי ויותר לא ניסיתי לנחם אותו. שתקתי והקשבתי בסבלנות לגדי שלא הפסיק לדבר על רוויטל, איזה בחורה יפה, חכמה, עדינה, מקסימה טובת לב, מוכשרת ונפלאה היא ואיזה אישה נהדרת היא הייתה, גילה לי, ושוב בכה.
מזל שזכרתי להדליק את הבוילר. אחרי שהמים התחממו הצלחתי לשכנע אותו ללכת להתקלח, ללבוש פיז'מה ולהיכנס למיטה. כדי שהוא יצליח לישון טוב בלילה רציתי לתת לו כדור הרגעה שהבאתי איתי בשבילו מהבית, אבל הוא, כמו גבר אמיתי, סירב בתוקף ובמקום זה הציע שאני אשאר לישון אצלו.
"לישון איפה?" הופתעתי, כי הספה מצופת הקטיפה הייתה אמנם נאה למדי, אבל לא כל כך נוחה.
"פה, איתי." הרים גדי את קצה השמיכה, מצפה כפי הנראה שאשכב לצידו, וזה מה שעשיתי אחרי שהתפשטתי עד לתחתוני.
שכבנו כמה שניות זה לצד זה ואז הסתובבתי על צידי והתחלתי להגיד לו לילה טוב, אבל גדי דחף במפתיע יד מתחת לעורפי, סובב אותי אליו ונשכב עלי, מהדק את אברו הנוקשה אל בטני שאז הייתה הרבה יותר שטוחה מכפי שהיא היום.
לא יכולתי אפילו לשאול אותו מה הוא עושה מפני שהוא דחף את לשונו לפי ומרגע זה ואילך לא החלפנו בינינו אפילו מילה אחת, לא היה בזה צורך, הכול היה ברור לגמרי.
כיום זה לא היה הולך לו בכזאת קלות, אבל אז, שנתיים בערך לפני שהמציאו את האיידס, שנינו היינו צעירים מאוד וחרמנים תמיד וזרמנו בקלות – אם כי בזמנו הביטוי הזה לא היה קיים, והדבר היחיד שזרם אז היו נחלים או ביובים.
אחרי שהוא הבין שאני מבין ושאני לא מתנגד גדי התהפך ונשכב עלי בתנוחת שישים ותשע, משך מעלי את תחתוני ונהם בסיפוק כשנפטרתי ממכנסי הפיז'מה שלו ולקחתי בשמחה את הזין שלו לפי. כששבעתי מציצות הסתובבתי שוב, נשכבתי לפניו על בטני והגשתי לו את ישבני. בלי שום היסוסים הוא מרח אותו בקרם גוף שהיה לצד המיטה, משהו שכנראה רוויטל השאירה אחריה – בקבוק ורוד תוצרת חוץ עם קרם בריח יסמין שהם בטח קנו בירח הדבש שעשו בקפריסין – ודחף לאט אך בהתמדה עקשנית את הזין שלו לחור התחת הריחני שלי.
איך אחד כמו גדי יודע כל כך טוב מה לעשות? שאלתי את עצמי, אבל אז הוא התחיל ללטף לי את הזין בכף יד מרוחה בקרם בריח יסמין והתנשף על עורפי כשהוא מגביר את הקצב ואני הפסקתי לחשוב ופשוט נהניתי מהזיון.
מיד אחרי שהוא גמר הוא זינק מהמיטה ורץ להתקלח. הוא חזר אחרי כמה דקות ובלי להדליק את האור נשכב על צידו כך שלא יכולתי להביט בפניו.
הלכתי להתקלח גם כן ואחר כך נשכבתי לצידו, מביט בגבו הרחב והשרירי, שואל את עצמי אם יש טעם להגיד משהו או עדיף לשתוק. כנראה שלמרות שהייתי אז גבר צעיר ולא ממש חכם לא הייתי טיפש עד כדי כך (או שאולי הייתי סתם עייף?) כך או כך החלטתי שעדיף לשתוק ונרדמתי בלי להגיד לו מילה.
כשהתעוררתי למחרת בבוקר הוא עדיין ישן, אם כי במחשבה שנייה אולי הוא רק העמיד פני ישן? לא משנה. קמתי חרש, התלבשתי, השתנתי ונסעתי לעבודה. בערב התקשרתי אליו ולא הייתה תשובה, וגם לא ביום שאחר כך.
ניסיתי עוד כמה פעמים להשיג אותו, בזמנו כשלא היו לכל אחד ניידים זה היה קצת יותר מסובך מכפי שזה היום, ובסוף פגשתי את הבחור ההוא שסובב לי לגמרי את הראש… אחר כך הלכתי למילואים ואחר כך… לא זוכר בדיוק מה קרה אחרי המילואים, אבל כמה חודשים אחרי שרוויטל עזבה שמעתי ממישהי שגדי התגרש ונסע לטיול במזרח הרחוק, או אולי בדרום אמריקה? בדיוק אז זה נעשה טרנד כזה בין כל הצעירים לנסוע לטיול במקום אקזוטי ורחוק.
זהו, יותר לא שמעתי ממנו ולא ראיתי אותו במשך חמש עשרה שנה ואז נפגשנו פתאום באמצע קניון הומה אדם. אני הייתי שם עם ניצן, החבר הצעיר, היפה והאופנתי שלי והוא היה שם עם בחורה אחת, די דומה לרוויטל, אבל קצת יותר מלאה ופחות שחומה. היא החזיקה ילד אחד בכיין על הידיים והוא חיבק תינוק שהיה תלוי עליו במנשא, אחד מהמנשאים האלו שעשויים מתכת ובד ונראים כמו מתקן עינויים להורים צעירים.
לחצנו ידיים והצגנו זה בפני זה את בני הזוג שלנו. לפני חמש עשרה שנה הייתי מעדיף לחתוך את הלשון ולא להגיד על מישהו שהוא החבר שלי, (ואם כן הייתי אומר דבר כזה בטח הייתי גורם מבוכה וזעזוע לכולם), אבל כיום הכול אחרת, כיום כולם זורמים והכל הולך.
חוץ מזה הם נראו מותשים מכדי להזדעזע וכשאמרתי שניצן הוא החבר שלי הם פשוט חייכו בעייפות ואמרו נעים מאוד.
"אז מה שלומך כיום? מה חדש אצלך?" שאלתי וגדי שנראה לי משום מה נמוך יותר וצימח עם השנים כרס עגלגלת (התינוק דווקא נשען עליה בנוחות) וגם שערו כבר לא היה סמיך כבעבר הנהן ואמר שנהדר, ושאל מה שלומי.
אמרתי שנהדר ובאמת, בוא ניפגש פעם כמו שצריך. הוא הסכים בחיוך חיוור ואז הילד צרח ובעט ברגליו וניצן חסר הסבלנות (שחשש שלא יספיק לעבור בכל חנויות הבגדים שבקניון) דשדש במקומו בקוצר רוח וגנח. אשתו השנייה של גדי הביטה בו במבט אטום וזרקה לחלל האוויר שהילדים רעבים וצריך ללכת. גדי נאנח והחווה תנועת חוסר אונים בידיו ומיד אחר כך נפרדנו בחופזה והלכנו איש לדרכו, אני לחדש את מלאי הבגדים האופנתיים של ניצן והוא ואשתו לטפל בילדים הרעבים שלהם.
מעניין מתי, אם בכלל, ניפגש שוב?