איימי (סיפור על וואן דיירקשן) פרק ט"ז: עם הראש בעננים

#מנקודת מבטה של ג'סי:

"הפתעה!" כולם צרחו כשנכנסנו, איימי לא האמינה למראה עיניה- מסיבה מלאה במפורסמים, מוזיקה, ים לאור שמש בשעות הדמדומים ובעיקר לעובדה שהבנים אגנו הכל. לנייל. הוא הפתיע את כולם כשלבש חולצה תכולה וג'ינס כהה, למרות שאנחנו בטוחות שאיימי הייתה רוצה לראות אותו בלי החולצה לפחות.
"יום-הולדת שמח!" נייל בא ונישק אותה, מביט בה בחיוך מסתורי וחמוד.
"תודה" היא חיבקה אותו, "תודה על הכל".
מיד הלכתי לליאם, מחייכת אליו ומסדרת את חולצתו בזמן שהוא מחייך אליי חזרה.
"אז כן תכננתם לה משהו" אמרתי.
"כן, וחכו למחר- ליום הגדול! נייל תכנן משהו שבחיים לא נשכח" ליאם צחקק.
"על מה אתה מדבר?".
"אתן תראו מחר" הוא התגרה בי. ראיתי את ליז והארי מחזיקים ידיים, היא נשענה על ראשו- התקרבתי כדי לאסוף עוד פרטים על מה שהולך ביניהם.
"שתדע שאני עדיין מבולבלת לגבי מה שקרה בינינו, זה עדיין מגעיל אותי. רציתי שהחבר הרציני הראשון שלי יהיה… שנהיה הפעם הראשונה אחד של השני" ליז אמרה, בוהה בחול.
הארי פתח את פיו כדי להגיד משהו ואז היסס, הושיט את ידו וליטף את שיערה השחור, מחייך את חיוכו מלא הגומות.
"ליז" אמרתי, מציצה מאחוריהם ומפריעה להם, "את צריכה לסלוח לו- אני חושבת שאתם זוג מושלם! לא כדאי לכם לוותר על זה".
"ג'סי, אכפת לך?" היא הביטה בי, מבטה אמר לי לתת להם פרטיות.
"טוב, איך שנראה לכם" נאנחתי והלכתי.
"היא צודקת" הארי אמר.
"מה, בקשר לזה שאני צריכה לסלוח לך לגמרי?" ליז אמרה.
"לא, היא צודקת בקשר לזה שאנחנו זוג משמיים- ושלא כדאי לוותר על זה" הוא חייך. עדיין צוטטתי להם, רק ממרחק כדי שלא יבחינו.

#מנקודת מבטו של נייל:

אני פשוט גאון, לא יכול לחכות למחר. איימי תשתגע על הרעיון שלי, היא לא תאמין שזה קורה לה, יהיה לה יום הולדת שמח בהחלט!. "את נראית מדהים, את יודעת את זה?" אמרתי אליה, ידיי על מותניה.
"כן, הזכרת את זה כמה פעמים מאז שהכרנו" היא חייכה.
"ואני מתכוון לזה בכל פעם, חכי למחר ותביני כמה את חשובה לי. ארגנתי לך הפתעה וגרמתי לבנים להישבע שלא יגלו מה שאני מתכנן" אמרתי לה, אולי דיברתי יותר מידי.
"מה יש מחר?".
"יום-ההולדת שלך, שכחת?".
"לא לא, רק… אפשר רמז קטן?" היא כל-כך חמודה כשהיא מתחננת.
"לא" אמרתי בחרטה.
"בשבילי? רמז קטנטן?". אני לא יכול להגיד לה לא, אי-אפשר להתנגד לפרצוף שלה.
"טוב, אבל זה הרמז היחיד שתקבלי בינתיים… והרמז הוא" הפסקתי- נתתי לעיניה להגיד לי להמשיך, "אנחנו עוד כמה שעות לא נהיה פה בכלל, ונחזור ישר למופע בערב" חייכתי.
"פה בים?" מבולבלת, היא הביטה בי.
"פה בארץ" חייכתי, והיא חייכה בהפתעה.
לפתע המוזיקה הפסיקה וזאיין לקח את המיקרופון:" הקשיבו הקשיבו" הוא צחק, "הזמן לעוגה!" הוא צרח, הצביע על לואי ג'סי וליז, נאבקים על האחיזה של המגש הענקי של העוגה.

#מנקודת מבטו של לואי:

ליז וג'סי וכמובן אני, החזקנו את מגש העוגה הענקית. עוגת וניל עם ציפוי קפצת ואפרסקים מעליהם עשתה את דרכה לשולחן העגול שהונח ליד הסלעים. "היום יום-הולדת, היום יום-הולדת…" כולם התחילו לזמזם. אנשים החלו לתופף על הכיסאות וליצור סוג של קצב ששימח את איימי אפילו יותר.
"אני לא מאמינה, אנשים" זאיין העביר את המיקרופון לאיימי- "תודה לכולכם שבאתם אני מאוד מעריכה את זה, פשוט אין עליכם" דמעות כמעט עלו בעיניה, ראו שהיא מתרגשת. "אז כאות תודה… תגבירו את המוזיקה!!" היא אמרה מניחה את המיקרופון ומתחילה לרקוד, מושכת את נייל ומתחילה להשתולל.
"רוצה לרקוד?" חייכתי לאלינור.
"כן, למה לא?" היא צחקקה ורצנו גם לרחבת הריקודים. כולם נהנו, רקדו ושרו, אלו היו 3 השעות הכי טובות שאי-פעם היו לנו, וגם לבנות. איימי כיבתה את הנרות בחיוך מאוזן לאוזן, חייכתי כל אחר-הצהריים רק בגלל שהיא חייכה, נישקה וחיבקה אותי בזמן שכולם שרו לה שירים. היא לקחה סכין ו…
"חותכים עוגה!" זאיין צרח למיקרופון בהתלהבות וכולם דהרו לכיוון השולחן העגול, עומדים בתור בהתרגשות לטעום את העוגה המרהיבה.

#מנקודת מבטו של ליאם:

הגיעה השעה לארגן את כולם לסיום המסיבה, איימי חתכה את העוגה לחתיכות קטנות- מופתעת מהעובדה שארגנו לה מסיבה. "ליאם, יש לנו עוד שעה" נייל לחש לי, הבנתי שהוא מתכוון לרעיון שלו. אישית- אני חושב שאין לנו הרבה זמן למה שהוא רצה, אבל העיקר הכוונה לא?.
"ג'סי, ליז, אפשר לדבר אתכן?" קראתי להן. הסברתי להן על הרעיון ושלא יספרו לאיימי כלום, שהן חייבות לחזור הביתה ולארוז.
"אתם מדהימים, אתם יודעים?" ליז אמרה.
"אנחנו יודעים" זאיין אמר.
"זה בא בטבעיות" לואי חייך וג'סי צחקקה.
"טוב, אבל לפני שאנחנו הולכות… איימי!" ג'סי אמרה, לרגע פחדנו שהיא הולכת להגיד לה, סימנתי לה שלא תגיד כלום, "איימי, אולי נצטלם כולנו?".
"רעיון מצוין, אני הייתי שמחה להצטלם עם סלינה גומז, עם דמי לובאטו…" היא מלמלה.
"וגם איתנו" ליז ענתה לה.
"ברור".
שלפתי את המצלמה ונתתי לאיימי, היא הלכה והצטלמה עם כולם.

#מנקודת מבטה של איימי:

"אפשר להצטלם אתכן?" שאלת את סלינה ואת דמי.
"ברור" שתיהן אמרו, ונעמדו בפוזה יפה.
"מזל-טוב" דמי פלטה, "הנה המספר שלי" היא נתנה לי דף קטן.
"יודעת מה? קחי גם את שלי" סלינה חייכה ורשמה גם היא על הדף, "אולי נסתובב מתישהו".
פי היה פעור ועיני כמעט יצאו מחוריהן, לא האמנתי. סלינה גומז ודמי לובאטו נתנו לי הרגע את המספרים שלהן, הן אמרו לי שאולי נסתובב? ברור שנסתובב. הן הלכו, סלינה מחובקת עם ג'סטין, ביחד עם הרבה אורחים- ליאם אמר להם שאנחנו חייבים לזוז לאיזשהו מקום.
"אני לא מאמינה" ג'סי נעמדה לידי, פעורת-פה גם היא.
"טוב, שנצטלם?" חייכתי אליה.
"טוב, אבל אחרי התמונות אני וליז חייבות ללכת נכון ליז?".
"מה? כן" היא ענתה, צופה בחיוך במספרים של דמי וסלינה.
"כולם למים!" לואי צרח כמו משוגע.
"אין מצב- את השמלות האלו אנחנו לא מרטיבות! הן עלו לליאם יותר מידי" ג'סי צווחה.
"לליאם?" ליאם שאל. ג'סי הוציאה את כרטיס האשראי שלו והוא נבהל.
"טוב, בכל מקרה לבשנו בגדי-ים מתחת" ג'סי ניסתה לשנות נושא והורדנו את השמלות. נייל ישר תפס אותי בידיו והרים אותי, רץ למים ומצחקק בעוד אני צורחת.
"נייל- אני אהרוג אותך!" צרחתי.
"כמעט הרגת אותי בקניון, זה לא הספיק לך?" הוא חייך אליי.
"הנקמה שלך תבוא יום אחד" חייכתי, נישקתי אותו על הלחי.
"זו הנשיקה היחידה שאני אקבל היום?".
"תלוי אם תהיה ילד טוב" צחקתי והוא חיבק אותי. שאר הבנים רצו אחרינו, ליאם עם ג'סי בידיו והארי סוחב את ליז על גבו, מתקרבים למים. ג'סי צרחה וליז כמעט בכתה מרוב צחוק, אני ונייל רק הצבענו עליהם, צוחקים.
"מוכנים?" זאיין צעק, מתנשף מצחוק על ג'סי.
"מוכנים" ליז אתגרה אותו. זאיין ולואי עברו וצילמו כל זוג ואת כולם היחד, ולאחר-מכן הכריחו אותנו לצלם אותם כשלואי על ידיו של זאיין- איזה זוג נהדר!.

#מנקודת מבטה של ליז:

הסתכלתי לפתע מה השעה. ישבנו על החול כולם, מעבירים חוויות וצוחקים בעוד נייל עם הגיטרה מנגן.
"ג'סי" סימנתי לה שאנחנו חייבות ללכת.
"אוקיי חברים, היה נחמד אבל…" היא עיקמה את שפתיה, "חייבות ללכת".
"לאן?" איימי שאלה בתמיהה.
"אממ… אנחנו" ג'סי התעכבה.
"הבחטנו לאמא שלי שנעזור לה היום במשהו, להתראות" משכתי את ג'סי והסתלקנו משם במהירות. תפסנו מונית והתחלנו לנסוע, מצחקקות.
"תודה, איזו הצלה!" ג'סי התנשפה.
"אין בעד מה" חייכתי.
"לא מאמינה שהיא קנתה את זה" ג'סי חייכה.
"אם היא לא הייתה קונה את זה, את היית… עם כרטיס אשראי של מישהו אחר!" נזפתי בה.
"היי! לא יכולתי להתאפק…" מלמלה ג'סי, חושבת על תירוץ יותר משכנע.

הגענו לביתנו, אנחנו הרי שכנות. עליתי לחדרי וארזתי כל מה שראיתי בחדרי, כל דבר הכי קטן והכי חמוד. בגדים חמודים שהארי יאהב, את הנעליים הכי מדהימות שלי, את האיפור, הכל…
דחסתי את הכל למזוודה ונלחמתי כדי לסגור אותה, לפתע דפיקות בדלת.
"ליז? מתי חזרת הביתה? לא שמעתי אותך… למה את אורזת?" אימי הייתה בפתח הדלת, נכנסה לחדרי עם אחי הקטן מאחוריה.
"אמא, מקסי- אני, ג'סי ואיימי טסות" הסברתי לה את כל המצב, סיפרתי על הטיסה, על יום-ההולדת של איימי ועל כל השאר (ברור שהשארתי את עניין הבנים בסוד, אחרת בחיים לא הייתי יוצאת מהבית).
"למרות שאבא שלך יחשוב שאת לגמרי השתגעת את מספיק בוגרת בשביל זה ליזי מתוקה שלי. תסעי, תהני ו… אל תעשי שטויות!" אמא שלי אמרה, ואחי הקטן מלמל שטויות.
"איזי, אל תלכי" הוא גמגם, עדיין לומד לדבר.
"מקס חמוד שלי, אני הייתי שמחה לקחת אותך אבל… אמא, מקס יכול לבוא איתנו?" הרמתי אותו על ידיי.
"אני לא חושבת שזה רעיון טוב חמודה" קמט על מצחה הופיע.
"בחייך, עשיתי עליו בייביסיטר בעבר" נאנחתי.
"אני חושבת שהוא נשאר פה, פעם אחרת ליזי" אמי חייכה.
"אין בעיה, אני הלכתי" נישקתי את שניהם ויצאתי מהבית, הולכת לכיוון דלתה של ג'סי, דופקת בדלת.

#מנקודת מבטה של ג'סי:

דפיקות בדלת של הבית, ליז בפתח.
"בואי כנסי, אני רואה שהבאת קצת דברים" אמרתי לה.
"קצת? שתי מזוודות ותיק" היא נדהמה, איך רואים שהיא לא יודעת לארוז. הצבעתי על מה שארזתי מאחוריי, עיניה נפערו.
"ככה אורזים!" חייכתי והצבעתי על חמשת המזוודות שלי.
"לכמה זמן ארזת? את עוברת דירה?".
"לא, כמה זמן הם אמרו? לילה אחד? זה יספיק לי בערך" אמרתי בביטחון. זה לא הרבה בכלל, לטיול השנתי בשנה שעברה בבית-הספר, שנמשך כשלושה ימים, לקחתי הרבה עשר מזוודות, לא הרבה… בערך.
יצאנו ותפסנו מונית, מגיעות לבית של הבנים.
"ליז!" הארי ישר קפף עליה, מנשק אותה.
"שלום גם לך" היא חייכה, צוחקת, הוא חייך חזרה.
"טוב, אז איפה לשים את המזוודות?" שאלתי, יושבת על מזוודה ומצביעה על כל השאר.
"וואו, השקעת באריזה" לואי נבהל.
"מהר, תכניסו אותן לתא המטען! לפני שאיימי באה" ליאם אמר, מנשק את ג'סי בתשוקה ומזרז את כולם ללימוזינה. זאיין לפתע יצא החוצה, סוחב 3 מזוודות גדולות על כתפיו ומעמיס לתא המטען, סוגר אותו ומתיישב לידנו בלימוזינה השחורה.
"וואו, בחיים לא הייתי בלימוזינה כזו יפה, או בכלל בלימוזינה" ליז חייכה, מסתכלת לכל עבר.
"אוו יש פה שמפניה!" הוצאתי בקבוק.
"לא לגילך, ילדה" ליאם חייך אליי, "בשבילך מיץ תפוזים?".
"כן" נאנחתי, מגלגלת עיניים ומחייכת אליו.
"ובשבילך?" הארי חייך לליז.
"אותך" היא חייכה.
"אין בעיה" הוא נישק אותה, מצחקק.
לפתע איימי ונייל נכנסו וישבו לידנו, מחובקים ומאוהבים, הלימוזינה החלה לנסוע.

#מנקודת מבטו של נייל:

הגענו לשדה התעופה, למעין מגרש מכזה הדומה במקצת לכביש. הרוח נשבה חזק, ונאבקנו בה עד שהגענו למטוס.
"מה הולך כאן?" איימי נדהמה.
"פתיחת המתנות" אמרתי מחייך, "והמתנה הראשונה- שלי" נישקתי אותה. הנשיקות שלנו הן הכי מתוקות, חוץ מהקול שלה והצחוק שלה- להם אני לא יכול להתנגד.
נכנסנו למטוס והתישבנו, "5 דקות להמראה ילדים" הטייס מייסון חייך אלינו, הוא בדרך-כלל הטייס שלנו כשאנחנו ממריאים למדינות אחרות, אין טייס יותר מוכשר ומקצועי ממנו.
"תודה" אמרנו.
"זו עבודתי" הוא יישר את כובעו. המראנו ונפרדנו לשלום מהארץ שלנו, טסים לאיטליה, לרומא.