איליין בלו 2 פרק ב': הקופסה האדומה

'כשהזמן יעצור, כשהיום ייגמר והמחר לא יחדור'. מה זה אומר? הרהרתי בקול.
"אולי חצות?" טובי אמר, "הזמן מתאפס בשעה הזו, הזמן נגמר והמחר לא חודר עד לחצות ודקה".
"יכול להיות" אמרתי, "אבל הלילה בחצות? מתי?".
"אולי…" טובי הרהר. הוא לקח את הספר ודפדף- הוא חיפש משהו.
"מה אולי?" התעניינתי.
"יכול להיות שיש תאריך מיוחד שבו הזמן נעצר כשהשעון מתאפס לחצות?" טובי חיפש, עבר על כל מילה ומילה.
"אולי מירור יודעת על זה משהו" לחשתי.
"נדבר על זה בבוקר, טוב? אני עייף לגמרי" טובי שפשף את עיניו.
"ספר לי על זה, אני חייבת להתקלח האיפור הזה הורג אותי" אמרתי.
"אני צריך ללכת, ההורים שלי בטח מחכים לי. כמה חיכיתי להגיד את המילים האלו" הוא חייך, נישק אותי ונעלם בהבזק.

נכנסתי להתקלח, בחיים לא הייתה לי מקלחת כזו טובה! אפילו התחלתי לשיר.
חפפתי, שטפתי, קרצפתי וסיבנתי- פשוט נהניתי. "מתקלחת, מתקלחת, מתקלחת כן!" התחלתי לזמזם ולרקוד עם בקבוק השמפו כמיקרופון. לפתע, כמו תמיד, תמונה צצה לראשי והסירה את כל השמחה. "איליין! איליין, את שומעת אותנו?" אמרה אותה אישה, אמא שלי, רק שהפעם עמד לידה איש עם שיער חום ועיניים ירוקות. אבא שלי?. "אמא, אבא?" שידרתי להם.
"אל תדאגי לנו, אנחנו בסדר. אנחנו ניפגש עוד" אמא שלי אמרה, מחייכת
"מתי? מתי ניפגש?" שלחתי מסר, צרחתי בלבי.
"כשהזמן יעצור, כשהיום ייגמר והמחר לא יחדור" אבא שלי אמר.
"אבא אני לא מבינה!" צרחתי.
"את כן, את רק לא זוכרת" הוא אמר.
"החידה המלאה בקופסה שלי ושל אבא, הקופסה האדומה בעליית הגג שלנו. הרמז בתוכה" אמא אמרה, מזילה דמעה.יצאתי מהמקלחת, מלופפת במגבת והולכת לחדרי להתלבש.
"אתם מרשים לי לפתוח אותה?" שאלתי, "אף פעם לא הרשיתם לנו לפתוח אותה".
"כי לא הייתן מוכנות, שתיכן עוד לא קיבלתן את כוחותיכן, עוד לא ידעתן" אבא אמר.
התלבשתי ומיד עליתי לעליית-הגג, התקשרתי לטובי ומירור.
"נגיע מיד" הם אמרו, וצצו משום מקום לידי.
"מירור! כמה זמן עבר" חיבקתי אותה.
"גם אני התגעגעתי אלייך איליין" היא חייכה ונישקה את מצחי, "אז מה זאת החידה הזו?" היא שאלה. לא ידעתי איך להסביר, אך הכל נפלט לי מיד, אין דבר שאני לא יכולה לספר למירור- היא תבין הכל.
"לי זה נשמע רציני" טובי אמר, "נפתח את הקופסה ונראה, מה כבר יכול לקרות?".
"פעם אחרונה שחשבתי דבר כזה אתה נחטפת, זוכר? וזה היה הגרוע מכל" אמרתי, הבטתי בו ופתחתי.

בתוך הקופסה היו דברים רבים: תמונות, ציורים שלי ושל ארין, מכתבים וצעצועים ישנים… כלום חוץ מזה.
"זה מאכזב" מירור אמרה, "אולי צריך לקרוא את המכתבים, או להסתכל על הציורים?" מירור אמרה.
"כן, לקחת את כל הקופסה ולמצוא רמזים" טובי חייך, המיס אותי.
"רמזים למה בדיוק? לתאריך, למקום?" הרהרתי.
"לכל מה שקורה כאן" טובי חיבק אותי.
"הלוואי שהדברים היו יותר פשוטים. אני פשוט לא מאמינה שאימא שלי בחיים, שאבא שלי רק עכשיו יוצר קשר" ליטפתי את זרועותיו, הוא נישק את שיערי.
"אתם תיפגשו, אני בטוחה בזה" מירור אחזה את ידי.
לפתע רעש, הדלת נפתחה:" איליין, בואי ותעזרי לי עם הקניות" ארין צעקה. הרגעתי את עצמי וירדתי למטה. ידעתי שאני חייבת להגיד לה, חייבת לנגב את הדמעות שיצאו, חייבת להבין איפה ומתי אנחנו ניפגש עם ההורים שלנו סוף-סוף.