על טעויות משלמים / פרק 30 =]

" אז מה אוכלים "? התיישבתי על המיטה של ניקי בישיבה מזרחית , מסתכל על אבא שלי שמוציא
מן השקיות אוכל שהוא קנה , במקדונלס ?!
ואו כמה זמן לא אכלתי המבורגר , והו ! סוף סוף משהו טעים ולא בטעם בית חולים , כמו שאומרים
שהאוכל שלו מגעיל אותי ממש " אני לא בטוחה שאפשר את זה לניקי " אמרתי ולקחתי לי המבוגר אחד
לצלחת פלסטיק , ציפס בצד וסלט " היילי תיהיה יפה ותשתקי " אמרה ניקי ונגסה בהמבורגר שלה ,
צחקנו ביחד כולנו " איך את מרגישה "? שאל לירון את ניקי והוא ואבא החליפו מקום , לירון ישב ליד
ניקי ואבי ישב מולי " אני בסדר כול עוד המשפחה נמצאת איתי ביחד " היא חייכה , כן אני בטוחה בזה
שאם כולנו מאוחדים אנחנו יכולים לנצח את הלידה הזאת , ככה שלא יהיה לה כואב !
" ואת היילי "? לירון הפנה את מבטו לכיווני בזמן שלקחתי לפה חופן סלט ענק , הרמתי גבה , אולי תן
לי לסיים את האוכל לפני שאתה מתחיל לשאול אותי שאלות , הצבעתי על האוכל והוא חייך " בתאבון "
הנהנתי , יופי ! לפחות את זה הבנת !
"חוץ מזה שהרגע רבתי עם משהו שכן אכפת לי ממנו , הכול מצויין " אמרתי בציניות .
" כן , כן שמענו את הריב שלך עם דניאל עד לפה " צחקה ניקי והצביעה לעבר הדלת , גלגלתי את עיניי
ונשענתי על המעקה בצד השני של המיטה שלה , וואי אם שמעו אותנו צועקים עד לפה ? איזה פדיחות !
מה לעשות שכול רגע ניקי עומדת ללדת ואני אצטרך לשבת עם דניאל בחוץ שאבא שלי ולירון בפנים ,
אני מקווה לא לשמוע צרחות או משהו ואני מקווה שהחדר הזה אטום כול כך טוב שאני יחשוב שאני
לבד בכול בית החולים .
פתאום ניקי התחילה לצרוח צרחה כזאת , לבכות בקולי קולות , התינוק מגיע ואני מבינה שזה הסימן
בשבילי לצאת , זה סימן שמראה לניקי שהיא עומדת להיות אמא , זהו סימן לאבי שהוא עומד להיות סבא ,
סימן בשביל לירון שהוא עומד להיות אבא וסימן בשבילי לצאת לדבר עם דניאל , זהו סימן בשביל כולם !
וזה סימן בשבילי לברוח , פשוט אני לא יכולה לדמיין את זה יותר ! זה כול כך קשה לראות את זה ולשמוע
את זה , אני מרגישה שזה ירדוף אותי כול כך הרבה זמן , פתחתי את הדלת בחבטה ברגע שברחתי
מן החדר והדלת נחבטה ומאחורייה כול הצרחה הזאת , כאילו עומדים להרוג אותה בכול רגע נתון , אני
מרגישה לא שלמה עם העולם הזה , זה שהייתי מאשימה את לירון , זה שכעסתי על דניאל והוא התעצבן
כול כך , וראה שמי שהוא אוהב כועסת עליו אמר זאת , החיוך העצוב של אבי , המבט המפוחד של ניקי ,
והפחד העמוק שלי .
מה אני אמורה לעשות עכשיו ? התיישבתי על הכורסה שהייתי ליד החדר , והטמנתי את ראשי בידיי ,
עדיין שומעת את הצרחה מחרישת האוזניים באוזניי , את במבט הכואב של ניקי ואת רגע השבירה שלי .
את רגע הבריחה שלי מן החדר אל החוץ , אני מרגישה ידיים עוטפות אותי חזק , חזק והרגשה מוזרה
מעלה בי צמרמורת , אני מרימה את ראשי למעלה ומסתכלת מבעד לידיי , מבעט לחורים שנוצרים מבין
אצבעותיי " תגיד , מה אתה רוצה ממני , הרי יש לך חברה לא ככה " אמרתי שדמעות זולגות מבעד
עיניי ואני מנסה לא להראות זאת , פשוט מנסה לצאת מתוך זרעותיו של דניאל אבל הוא לא נותן לי .
" אין לי חברה היילי , תביני את זה שהייתי אתמול תחת השפעה " הוא אמר .
" לא היית בכלל צריך להסניף את זה , אז לא היית עושה טעויות " נשמתי לרווחה , האם אני אמורה להגיד
את המשפט הזה עכשיו לדניאל ? תמיד הייתי אומרת את זה ללירון !
זהו המשפט הזה עזב את לירון , הוא הולך לרדוף אחרי דניאל " אתה יודע מה אומרים , על טעויות
משלמים " הוספתי .
" אני יודע ואני מצטער , באמת שאני מצטער " אמר דניאל , לא ! שלא ינסה אפילו .
" לא , אתה אומר את זה רק כדי שאני אסלח לך , אבל אני לא מאמינה לך , באמת חשבתי שאתה
שונה , איפה הדניאל הזה שהתאהבתי בו במועדון ? איפה הדניאל הזה שבזבזתי יום שלם כדי להוציא
את אבא שלו מהכלא לכמה ימים כהפתעה ליום ההולדת שלו ? איפה הבן אדם "? למה כולם מתחילים
להשתנות לי ? אתם לא חושבים שגם לי מגיע להיות מאושרת לפעמים ?
" אני יוצאת לנשום אוויר " אמרתי לדניאל ורצתי לכיוון דלתות הכניסה של בית החולים ורצתי לכיוון האוטו
שלי , פתחתי את הדלתות והוצאתי משם את האוזניות שלי ואת הפלאפון שלי שהשארתי על המושב
שלי , אני רואה על המושב שלירון ישב שם פתק ,בו הכתב של דניאל , הסיגנון כתיבה שלו .
" להיילי ,
היילי אני יודע שאת לא רוצה לדבר איתי ואני מבקש מלירון להעביר כול מה שאני ינסה להגיד לך היום
בבית החולים אבל למקרה שלא תרצי להקשיב לי אני יבקש מלירון להעביר לך את ההודעה הזאת ,
אני רק רוצה להגיד לך שאני אוהב אותך !
באמת שאני אוהב אותך , אבל לא כמו שאהבתי את קרולין , אני אוהב אותך כאילו את חלק מהמשפחה
שלי , אני זוכר את המחיוך שלך בפעם הראשונה שנפגשנו , בפעם הראשונה שרקדנו ביחד , בפעם
הראשונה שדיברנו מעומק הלב הבחנתי לצבע עינייך , ירוקות או כחולות , או שילוב של שניהם שמתחנן
למישהו שרע לו , באותו זמן אני ידעתי שאני אוהב אותך , אבל ראיתי איך את בחיים האלו ולא רציתי
להאמיס עליך עוד יותר דברים , אני רואה אותך נשברת ולא רוצה שתשברי לריסיסי זכוכית של הנשמה
הפגועה שלך , אני רק רוצה שתדעי שאני אוהב אותך וברגע שהבנתי מה שקורה לך בחיים ושזה לא יצליח
בנינו התחלתי לקחת סמים , לא סמים קשים אולי קצת קוקאין ואני לא שולט במה שאני אומר , מילים פשוט
יוצאים לי מפה ואת לא הבן אדם הראשון שאני פוגע בו שאני תחת השפעה , היום גם בטעות הזכרתי
לאבא את אמא ואני בכלל לא הייתי גאה בזה , אני מבין שאת עכשיו לא רוצה לדבר איתי עכשיו כי את
פגועה ממני ואני במקומך גם לא הייתי מדבר עם עצמי , כול כך קשה לראות אותך בוכה בגלל משהו
שאמרתי , כול כך קשה לדעת שבגללי הדמעות האלו נוצרו , ואני רוצה לומר לך מכול ליבי שנשבר
שאני מ-צ-ט-ע-ר , ממני דניאל " סיימתי לקרוא ודמעות התחילו לטפטף לי על הדף המקומט שהיה
בידיי , לא רציתי שהוא ירטב , הרמתי את ראשי שאני מנגבת את דמעותיי ורואה את השתקפותו בחלון
המכונית , את דניאל .
" היי " אמרתי בקול חנוק והסתובבתי אליו , הוא התקרב אלי לאט , לאט מפחד עדיין שאני ידחה אותו .
" לא חשבתי שלירון יעביר לך את המכתב בסוף " אמר דניאל והשפיל את ראשו .
" לא חשבתי שתתחיל להדרדר לסמים בגללי " הוספתי .
" כן אני רק רציתי להגיד לך שאני – " שמתי את ידיי על פניו של דניאל ושפתיי נחו על שפתיי בתשוקה רבה ,
כאילו הרגע הזה שלנו , זה עומד להיות רגע קסום בשבילי , אולי חשבתי שזה מה שיקרה עם לירון
אבל ללירון לא התחברתי כמו שהתחברתי לדניאל ואת זה קשה לומר , קשה להרגיש , קשה לראות .
" בואי חוזרים " אמר דניאל הנהנתי והתחלנו ללכת לכיוון בית החולים , דניאל עבר את הכביש ואני נזכרתי
באותו הרגע את הצרחה של ניקי בראשי " בואי " הוא נתן לי את ידו , שמתי את רגלי על שפת כביש והתחלתי ללכת צעדים קטנים ואיטיים שפתאום , ראיתי לבן , הבזק אור בעיניי , מאיפה זה באה ? שאלתי
את עצמי ? אני מתה ? רק שמעתי צרחות של שמי " היילי , היילי " ומשהו מרים את גופי , ידיי נופלות מטה ,
אני מרגישה את הנשמה שלי נשברת , אני מרגישה חלשה ואני רואה את דניאל מטושטש , שהוא ממשיך
לקרוא בשמי ואני סוגרת את עיניי , כמו שאמרתי לדניאל פעם " החיים עומדים להתקצר , לא ככה "?

– The End –