מדי המוזיקה- פרק 13

נייל הוא זה שניגש אלי ראשון, "אני מצטער. את בסדר?" הוא ניגב את דמעותי עם אגודליו. הוא טפח ביד אחת על גבי, "אני מצטער, בבקשה תגידי לי שאת בסדר." שאל שוב וניצוץ של דאגה הופיע בקולו .
הארי הביט בנו וירד מהמיטה, מתקרב אלינו, "את בוכה? אוי, לא. אל תבכי." אמר ,מחבק אותי.
עייניו של זאין נפערו, "ילדה יפה?! את בוכה? לא!" ירד זאין מהר על ברכיו וחפן את לחיי בידיו.
חיבקתי אותם, "אני צריכה להצטער. אני גרמתי לכם לריב, להשתכר, להוציא את הרגשות שלכם אחד מול השני . אני נוראית. סליחה." אמרתי בעודי מנסה לעצור את הדמעות שאיימו לפרוץ החוצה.
"לא!" צרח נייל, "אין לך מה להצטער! זאת לא אשמתך. את לא שולטת ברגשות שלנו. זאין?" שאל והביט בו, "אני חושב שכדאי לנו לחכות שזה יסתיים עם הארי, ולא לנטור לו טינה." ועכשיו הביט בי, " ולא לגרום ללורן להתבלבל." חיוך רפרף על שפתיו.
"אתה צודק נייל. ובנתיים, אני מאחל לכם בהצלחה. נשאר ידידים." אמר זאין וטפח על שכמו של הארי, "הרווחת ידידי."
הארי חייך, "תודה, ועכשיו עם תסלחו לי, " אמר ורכן לנשק אותי.
"נייל וזאין יצאו מהחדר, "אתם לא צריכים.. אוי נו, פשוט איכס." אמר זאין.
הארי ואני צחקנו.
"זה נגמר יפה." אמרתי,
"כן. יפה, ועכשיו אפילו יותר יפה." צחק ורכן חזרה, לנשק אותי.

"לילה טוב. ארזת?" שאל נייל אחרי שאכלנו ארוחת ערב.
"לילה טוב. ארזתי הכל. ואתה?"
"כן. אנחנו נוסעים מחר לדירה בסוונסי. זה יהיה כיף."
"כן. זה יהיה כיף. לילה טוב, נייל." אמרתי בשקט ונכנסתי לחדרי בווילה.

לבשתי ג'ינס שחור קרוע וחולצת טריקו חומה, לבשתי מעל קפוצון עור – קר בסוונסי ומגפיים קצרות עם עקבים בצבע שמנת.
"לורן?" אמר לואי מעבר לדלת, "את באה? אני יכול לפתוח?"
"תפתח, אני לבושה."
"יופי," אמר ופתח את הדלת, "אנחנו יוצאים, בואי. יש לך גזר?"