מפקד הטבעות פרק 17

הייתי בחדר האימונים עם קאראלו קאתנג, וניסיתי לגרום למים להפוך לגוש קרח ארוך, ודק, כשבקצהו האחד הוא חלק ובקצה השני יש חוד.
זה היה תרגול קשה, כי המים זרמו בלי מעצורים על הרצפה, ובהם היו חתיכות של שברים,זכוכיות ולכלוכים, כך שהייתי צריך להזיז את הלכלוך לצד אחד, ואת המים לצד השני ואז להפוך אותו לגביש.
התרגיל היה אמור להיות 15 דקות. אך אני גרמתי לו להיות 30 דקות.
הוא היה קשה גם בגלל שקאראלו לימד אותי והוא לא עצר למנוחה-לא לשתות ולא לאכול.
העובדה שהייתי כך מהבוקר-רעב וצמא- תסכלה אותי, בכל רגע רציתי לצרוח על קאראלו ולרוץ להשיג לי אוכל ושתייה.
אבל ידעתי שקאראלו רוצה שזה מה שיקרה-הוא חיכה לזה בקוצר רוח.

עד כה. הצלחתי לגרום ללכלוך ולשברים לעבור לצד אחד ולמים להיות כגביש בצד האחר .
זה היה החלק שהייתי צריך להקפיא את המים, ולגרום להם להפוך לגביש, אך כשעמדתי לעשות זאת; אדיסנה נעמדה בפתח ואמרה:האו, אני צריכה לדבר איתך."
הריכוז נעלם לי וכל המים התערבבו עם הלכלוכים.
קאראלו אמר:"הוא לא סיים, ובקצב הזה, הוא גם לא יסיים."
באותו רגע רציתי לשבור לו את האף.
אדיסנה הייתה חכמה ממנו, היא לא רבה איתו אלא אמרה:"תמשיך איתו אחר כך." ומשכה אותי החוצה.

בחוץ היא נתנה לי אוכל ושתייה- אותם גמרתי במהירות.
לא דיברתי עד שסיימתי לאכול ה-כ-ל.
אדיסנה, בנתיים, הביטה בי במבט מרחם.
שנאתי את המבט הזה.
שנאתי שמרחמים עליי.
אמרתי לה:"תודה, אם לא היית באה, הייתי מתעלף."
היא חייכה "קיימתי את מה שביקשת."
הסמקתי.

לפני השיעור ביקשתי ממנה שתוציא אותי כי ידעתי שקאראלו לא ירחם עליי.

נכון לעכשיו, היינו רק שנינו, ישבנו בין הביתנים, וצחקנו.
דמיינתי את קאראלו הולך לאביו ובוכה אצלו על כך שברחתי.
אדיסנה העירה אותי מהדמיון, כשהיא אמרה:"אתה לא היחיד ששונא אותו."
"מה?" שאלתי, לא היה לי מושג על מה היא מדברת.
אדיסנה צחקה ואמרה:"אתה לא היחיד ששונא את קאראלו."
הנדתי את ראשי, זה היה נכון.
לא סבלתי אותו.
הבטתי בה בשקט, עינייה היפות לכדו אותי והרגשתי כאילו אני שוקע במעמקים כחולים-ירוקים.
ניצלתי את ההזדמנות שהיא לידי, שאלתי אותה "למה ארול עזב? בבקשה, תגידי לי."
היא הביטה בי ולמרות כל צפיותיי היא התחילה לספר
"זה קרה אחרי שהוא עבר את שלושת המבחנים-בהצלחה.
הוא הניח את הטבעת על האצבע שלו ועמד לצאת מהביתן…
"לאן אתה הולך?" שאלה אדיסנה והביטה בארול הלבוש בגלימה שחורה,
"אני הולך לברר משהו. אל תחכי לי." אמר ויצא.
אדיסנה לא המתינה, היא השתמשה במהירות שלה ונעמדה מולו, בחוץ, הגשם ירד, והקור חדר לעצמותיה, אך לה-לא היה אכפת.
"מה הולך כאן?" שאלה. קולות הגשם הקשו עליה לדבר והיא הרגישה שהיא צועקת; היא כמעט התחננה:"ארול תגיד לי."
"אני הולך לברר משהו."
"ארול?"
"אני רוצה לדעת את האמת."
הוא עזב אותה.
הוא עזב אותה והלך.
היא לא רדפה אחריו.
קולות הגשם הרחיקו אותם זה מזה.
היא לא ידעה אם על פניה ישנם דמעות או טיפות של מים.
היא לעולם לא תדע.
"פשוט ככה?" שאלתי.
פשוט ככה." היא ענתה לי
"והוא חזר? בערב? בבוקר? מתי שהוא?"
"כן." היא ענתה
לקראת הבוקר היא התעוררה וראתה את ארול אורז את הבגדים שלו במהירות.
"אתה עוזב?"
"כן."
"לתמיד?"
הוא הסתובב לכיוונה ותפס את הכתפיים שלה בידיו "זה לא… בטוח כאן…" היא הבחינה שהוא מחפש את המילה הנכונה ולכן שתקה, חיכתה למה שיגיד.
לבסוף אמר:"גיליתי משהו.."
"מה?"
הוא הנמיך את ראשו וקולו "אני לא רוצה לסכן אותך."
"מה? ארול! תגיד לי!"
"אני לא יכול." הוא הסתובב, סידר את המזוודה, ועמד לצאת מהביתן "אני אוהב אותך אדיסנה, אבל אל תחכי לי.
בהזמנות הראשונה שלך תברחי מפה. תבטיחי לי."
"מה?"
היא לא האמינה למשמע אוזניה.
"תבטיחי לי!" צעק ארול.
"אני לא יכולה." היא אמרה, דמעותיה זורמות ללא מעצורים.
הוא התקדם לעברה ונישק אותה. "אני רק יגיד לך משהו-הטבעות, כובלות אותך, מכריחות אותך להישאר פה, לנצח."
"מה?"
"תצאי מפה ברגע הראשון שתוכלי. תבטיחי."
"אני לא יכולה."
הוא יצא מהביתן.
הגשם שירד כיסה את עקבותיו ואת צעקותיה-"ארול…ארול תחזור."
הדבר היחיד שענה לה-היה הרעם.
"אני לא מבין." אמרתי "מה הוא גילה?"
"אף אחד לא יודיע. אבל הוא לא מי שאתה חושב שהוא."
"מה זאת אומרת?" צחקתי. "הוא ילד בן 11 עם שיער בהיר שאוהב מתמתיקה ו.."
"הוא לא בן 11." אמרה אדיסנה, בקולה שמעתי כעס, או שמא זה היה עצב?. היא חזרה ואמרה:"הוא לא."
"אז בן כמה הוא?" שאלתי, ארול נראה לי עכשיו כדמות מיסתורית ו.. אממ.. מה המילה?? מוזרה…
אדיסנה, ענתה לי על השאלה בארבעה מילים:"אף אחד לא יודע."