המכושף. פרק 4

מזל טוב?
☸

"אלמה, תשבי בבקשה." אמרה אימי שישבה עם כל האנשים האלו שאני לא מכירה כשנכנסתי לבית, כמה מפתיע. הם פה כדי להגיד לכלי המשחק שלהם- לי – שהם זוכרים את ההסכם ושהם לא שוכחים מה צריך והם באו גם בפנים מאיימות כדי שאני אפחד וכדי שהחיים שלהם יהיו תמיד בשליטתם- חבל שאני לא אחת מאלה שמצייתות. ואם כבר, אף-פעם לא הייתי.
"לא. אני הולכת לחדר ואני לא מתכוונת להיענות לשום הצעה." אמרתי בקשיחות ואז שמעתי כיסא נגרר אחורה ותוך שנייה דן היה ליידי- ואו, הוא מהיר. נו, נראה מה הוא מסוגל לעשות כדי לשמור על כבודו מול משפחתו ומשפחתי- הוא מסוגל להרביץ לי, לנשק אותי בכוח או לגרור אותי לכיסא ללא רצוני? אין לי שום סיבה לברוח- אני רוצה לראות מה יעשה.
"אני מזהיר אותך. תתנהגי יפה ואל תעשי לי בושות ליד כולם. אני לא צוחק אלמה, את תצטערי על זה." אמר בעצבים ומבט מזהיר בפניו.
"מה תעשה לי? אתה בבית שלי אל תשכח. אני לא פוחדת ממך, אתה לא יכול לעשות לי כלום. או… שאתה יכול? קדימה, תראה לי מה אתה שווה, תעשה משהו." אמרתי בהתגרות והוא רתח.
"אני לא מתכוון להמשיך להתווכח איתך. אין פה את ראין ואין מי שיציל אותך."
"שכחת שאימא שלי פה וגם המשפחה שלך- אז זה אומר שיש מי שיצל אותי, אתה לא יכולת לעשות לי כלום." אמרתי בחיוך מתגרה- "ואם אני חושבת על זה, אתה אף-פעם לא עשית לי כלום." אמרתי, ממשיכה להתגרות בו- משהו שגרם לו לרתוח יותר ממה שכבר היה.
"אני לא מתכוון לריב איתך, לפגוע בך פה, או להיסחף איתך למשחק הזה שאת מנסה לשחק." אמר בעצבים וגרר אותי לעבר כיסא מרופד שהיה עשוי מעץ אלון מלא- או בקיצור, לכיסא שבפינת הארחה שלנו.
"אלמה! מה לקח לך כל- כך הרבה זמן להגיע הנה? כפוית טובה שכמותך." נזפה בי אימי, מסננת מבין שיניה שחייכו בעצבנות- כן, גם ידיה שלה היו כבולות עכשיו ליד האנשים 'החשובים' שישבו אצלנו בבית, ועוד הרימו עלינו את אפם המחודד- טיפשים גם הם, טיפשים ומגעילים.
"מה? מה אתם עושים פה?" שאלתי בחוצפה את אלה שאני בטוחה שהיו ההורים של דן- המיועד שלי, זה שייעדו לי לחתונה.
"אני אביו של דן- יגאל וזו אימו- אביגיל." אמר גבר בעל בלורית מדוללת ובגדים רשמיים והצביע על אישה עם שיער מתולתל ומטופח שחלקו היה אסוף במברשת עם יהלומים נוצצים שנראו אמיתיים- ובגדיה כללו חצאית מחויטת, ז'קט תואם וחולצה מכופתרת.
"או-קי…" אמרתי במבט תוהה של- 'מה זה מעניין אותי?'
"תשמעי, כשאת נולדת, חצי שנה או פחות אחרי דן, אני ואביך עשינו הסכם וההסכם הוא שכשתגדלו, תתחתנו- בגיל 18. אני סבור שאת יודעת ואני יודע שדן כבר דיבר איתך על הנושא," אמר אביו של דן במבטא קר והסתכל עלי כאילו לא הייתי שווה- משהו שהרתיח אותי. אנשים שנהנו להבהיר לזולת את ערכם שלהם ואת ערכם של האחר שהיה נמוך יותר הגעיל אותי. זה כל-כך הגעיל והרגיז אותי עד שרציתי לגזול מהאדם הטיפש הזה את שערותיו האחרונות שנותרו על ראשו לכול חייו- טיפש, הוא לא יודע עם מי התעסק. הוא לא התעסק עם ילדה קטנה, או עם נערה צעירה, הוא התעסק עם לביאה. הוא גם בא לפה וחושב שיש לו החוצפה להרשות לעצמו להתנשא מעלי כי יש לו יותר ג'ובות בכיס מאשר לי, וגם לנסות לחתן אותי עם הבן שלו שהיה טיפש הרבה יותר ממנו- כן, הם טיפשים. היחידה שלא הוכיחה את בורותה הייתה אימו של דן ששתקה, למרות שחשבתי שהיא טיפשה כי התחתנה עם טיפש גמור שהיה אביו של דן- יגאל.
"אני רוצה לדעת אם את מסכימה להינשא לבני דן, כמו שאני ואביך הבטחנו לפני הרבה שנים." אמר יגאל- מנסה לעשות עלי מניפולציות, רק שהוא לא יודע שזה לא עובד עלי הדברים האלו.
"אני מסכימה." אמרתי מדמה את עצמי נרגשת ושמחה. "אני רוצה." אמרתי בחיוך מלאכי ואימו ואביו חייכו אלי, אימי הביטה בי במבט המום.
"מצוין." אמר אביו של דן, קם על רגליו, חייך בקושי ואז פתח את פיו שוב- "החתונה תיערך עוד שלושה ימים בדיוק." אמר ואימי הייתה המומה יותר משהייתה כשהסכמתי להצעתו של יגאל.
"שלושה ימים? זה… קצת יותר מידי מוקדם, לא?" שאלה אימי בבלבול.
"לא. איתך סידרתי כבר את כל הדברים והמסמכים עוד יום קודם ובעלך משתחרר בדיוק ביום של החתונה, נכון?" שאל ואימי הנהנה לחיוב, מתביישת.
"זהו? סיימת עם השאלות? הכול כבר מוסכם?" שאלתי בחיוך מתוק- הכי מתוק שיכולתי לגייס.
"כן, לעכשיו." אמר אביו של דן בנוקשות. "מחר תקבלי את השמלה, את הזר תקבלי ביום של החתונה, את הנעליים ואת התכשיטים תקבלי מחרתיים." אמר ואני ניסיתי להסתיר את כעסי ולשתוק- במקום זה חייכתי חיוך מתוח ושיחקתי בשערי בעצבנות- תולשת כמה שערות בדרך.
דן ניגש אלי וליד כולם שם על אצבעי הדקיקה טבעת יהלומים וחייך אלי חיוך שהיה אמור להיות חם.
"אז פה, לפני כל המשפחות שלנו, את מאורסת לי." אמר בחיוך ונשק לגב ידי באבירות, או מה שזה לא יהיה…
"כן." אמרתי, עפעפתי ונראיתי הכי נרגשת שיכולתי, הכי המומה והכי אסירת תודה שיכולתי להיות.
"הו, איזה חמודים. אז שיהיה במזל טוב." אמרה אימי קורנת מאושר ואני בטוחה שהיא חשבה עכשיו על המזומנים הרבים שביתה הנחמדה תעניק לה.
"אנחנו צריכים ללכת עכשיו, אז שיהיה במזל- טוב." אמר אביו של דן ואימו הנהנה, דן חייך חיוך מרוצה ולאחר שהחליפו כמה חיוכים, מבטים ומילים עם אימי הלכו ואני יכולתי להתחיל לצחוק.
"מה מצחיק אותך?" שאלה אימי בבלבול.
"כלום…" מלמלתי, הורדתי את הטבעת מהאצבע שלי וזרקתי אותה לרצפה.
"מה את עושה? זה יהלומים יקירתי, יהלומים!" קראה אימי ומיהרה לחפש את הטבעת- אני לעומתה, צחקתי, עליתי לחדרי ונכנסתי להתקלח- הייתי מטונפת, מזלי שהוריו של דן לא שמו לב עד כמה. אז אבא שלי יחזור בחתונה שלי מה? מעולה, כי אני ממש מתגעגעת אליו.
אחרי שסיימתי להתקלח, לצחצח שיניים וללבוש את כותנת הלילה המלטפת שלי נכנסתי למיטה הרכה ונרדמתי, נרדמתי במהירות וחלמתי במהירות- ובחלום חלמתי שאני בתוך יער רצה אל הלא נודע. אני לבושה רק בחולצה קרועה שלא מגיעה אפילו למותניים שורט קרוע ומלוכלך בבוץ ואת האמת? זה נראה כאילו לבשתי הלבשה תחתונה- רק בהרבה יותר מלוכלכת.
רצתי ולא התעייפתי משום מה, כאילו הפעילו אותי על בטריות שלא נגמרות לעולם. מכל החלומות הגרועים שהיו לי, זה היה הכי גרוע!
לא ידעתי לאן לפנות כי לא ידעתי לאן ללכת- פשוט לא ידעתי לאיפה אני רצה או ממי אני בורחת- אם אני בורחת ולעזאזל, זה שיגע אותי. הסימן שאלה צרב לי בלב- לאן? לאן אני ממשיכה מפה? חוסר הוודאות הזה הרג אותי והתחלתי לבכות- רצתי ולא ידעתי לאן, פניתי ולא ידעתי אם זה נכון- לאן?
"הצילו." צרחתי וברחתי- ממשיכה לברוח ממשהו שלא רציתי לראות- אני לא יודעת מה זה היה.
"אלמה, תקומי מהמיטה. השמלה שלך פה." צעקה אימי מהקומה למטה והעירה אותי משנתי שלא הייתה מתוקה. מבט חטוף אל השעון הראה לי שעכשיו שעת ערב מוקדמת- כמה ישנתי? לא פלא שהרגשתי כה נוקשה, ישנתי כל-כל הרבה זמן, הרבה מידי זמן, לא הלכתי לבית-הספר אפילו.
אחרי שצחצחתי שיניים ושטפתי פנים ירדתי למטה וראיתי קופסא ארוכה ולבנה שכתוב עלייה- אהובתי, בשבילך. פרצתי בצחוק פרוע בגלל המילים המטופשות אבל אחרי שאימי נזפה בי ודחפה אותי ואת הקופסא לעבר החדר שלה, צחוקי פסק ואני הסתכלתי עלייה בבלבול.
"תמדדי אותה בחדרי, מהר." אמרה ואני עשיתי כרצונה- התפשטתי ולבשתי את השמלה הלבנה והקלאסית- היא הייתה מבד תחרה ולא נפוחה- בכתפיות היו משובצים יהלומים עדינים וגבי היה פתוח מעט- אני מודה, היא הייתה יפה. כשיצאתי אימי החלה לבכות ולצרוח ולהגיד כמה אני יפה, אני רק כיוונתי את עצמי למטרה אחת- החתונה. לא חשבתי על כלום מלבדה, יהיו שם בוודאי אנשי תקשורת… אני בטוחה.
"אלמה, תורידי את השמלה שלא תלכלכי אותה- אני אודיע כבר למשפחת ראובנוב שהשמלה מתאימה." אמרה ואני גיחכתי מעצם העובדה שאהיה אלמה ראובנוב- אפילו השם משפחה שלהם מתאים להם, הפירוש היה מצחיק. ראובנוב- עוסק באבנים יקרות ותכשיטים, רובי- אבן יקרה.
"כן, תגידי להם." אמרתי והלכתי לקחת חטיף מהסלסילה שהייתה בארון החטיפים- שלפתי משם במבה ולאחר, התחלתי לאכול אותה ברעש- משהו שגרם לאימא שלי להתעצבן.
"עוד יומיים, מתרגשת?" שאלה אימא שלי בעיניים נוצצות.
"שאבא חוזר? מאוד." אמרתי בחיוך משועשע וראיתי שזה מעצבן אותה עד כדי כך שקמטי רוגז הופיעו במצחה.
"התכוונתי לחתונה." אמרה בקול נוקשה ואני צחקתי- זה הצחיק אותי שכולם חושבים שהחתונה הזו באמת מעניינת אותי.
"לא." אמרתי ואז רצתי לחדרי- להתקלח, לקרוא ספר, ואז לנסות לישון. לא יכולתי, חשבתי על אבא שלי- כמה אני מתגעגעת אליו. הוא לא היה רשמי אבל תמיד הצליח בחברה והיה מקובל, הוא היה מיליונר אבל אף-פעם לא הרים את ראשו מעל לאנשים במעמד נמוך ממנו, הוא היה הוא. מבלי משים דמעותיי זלגו על הכר בזמן ששכבתי במיטה- בזמן שניסיתי לישון. לא, זה לא קרה. ומה שיצא שנשארתי כל הלילה ערה, בוהה בתקרה. חושבת מה היה אילולא אבי היה פה. אני יודעת שהיה זה אחר. כמעט הרגשתי אותו פה. הוא חסר לי…
הערפל של הדמעות עטף אותי אבל לא הרגשתי שאני עייפה- לא ישנתי. לא חלמתי על כלום. רק חלל ריק לבן שמילא את מקום החלום, של הזמן ושלי בכלל.
פתאום שמעתי צלצול מעצבן והבנתי שזה השעון מעורר ושעוד שעה זו השעה ללכת לבית- הספר. הבנתי גם שלא ישנתי כל הלילה.
קמתי והתארגנתי- הפעם התלבשתי איך שאני רוצה, בלי כל הלבוש המוזר והזרוק. היום לבשתי נעל בובה חומה עם פרחים קטנים בצבע ורוד, ג'ינס גבוה, חולצה בצבע ורוד עתיק וקרדיגן חום- נראיתי מדהים, נשית- משהו…
כשירדתי לאכול ארוחת בוקר אימי חייכה לעצמה ושתקה- אני יודעת מה היא חושבת, שהצעת הנישואים הזו ששינתה אותי, מגוחך.
"אני הולכת." אמרתי אחרי שאכלתי חביתה ענקית במהירות, שרפתי לעצמי את הלשון וכמעט נחנקתי כי הייתי רעבה, ויצאתי מהבית. ראיתי שהרכב שלי חזר מהמוסך אז נכנסתי אליו ונהגתי במהירות ולא שמתי לב לכביש- הייתי מהורהרת ואז שמעתי צפירות ושוב הייתה זו המכונית השחורה. עצרתי בחריקה ויצאתי מהרכב לבדוק מה קרה ולמה המכונית השחורה חסמה לי את הדרך.
"מה קרה?" קראתי מתנשפת מפחד שמה אתקע בה.
"את רוצה לעשות תאונה? את על מהירות מופרזת וכמעט סטית מהנתיב- מי נתן לך רישיון?" שאל ראין בחוצפה ואני צחקתי- בניגוד לכול הכללים שלי, צחקתי.
"מה מצחיק?" שאל ואני עדיין צחקתי בפראות.
"שאני מתחתנת." אמרתי לו בלי שום הקשר למה שקרה עכשיו והוא הסתכל עלי מופתע.
"מ-מזל טוב." אמר בחיוך חם ולחץ את ידי בעודו מברך אותי ומאחל לי בהצלחה.
"טיפש…" סיננתי מבין שיניי והוא ששמע- שאל מדוע קראתי לו ככה.
"אם תבוא לחתונה… תראה למה אני קוראת לך טיפש או לכול מי שמתרגש מהחתונה הטיפשית הזו. אני מתרגשת רק כי אבא שלי משתחרר עוד יומיים." אמרתי, נכנסתי לרכב והמשכתי בדרכי לבית הספר, שם פגש אותי דן וכשראה אותי צעד לעברי וכרך את זרועותיו סביבי- הדפתי אותו והסתכלתי אליו בריחוק.
"אל תעז אפילו." אמרתי בקול רציני מנסה לא לצחוק כשראיתי את חיוכו המתרחב כשראה אותי- טיפש.
"עוד יומיים- אני מתרגש, כבר בחרו לי חליפה, האולם מוכן, יש טבעות והיום גם יביאו לך את התכשיטים שתענדי- את לא מתרגשת?" שאל וציפייה בעיניו.
"מאוד." אמרתי בחיוך שאמור היה להיות נרגש ולאחר הסתובבתי והלכתי לעבר הכיתה- ועד שהלימודים הסתיימו לא ראיתי את פניו של דן, בעיקר כי התחמקתי ממנו ומהמבט המשתוקק שלו כשהוא בוחן אותי בעיניו- טיפש.
אימי החלה לחפור לי עד כמה מרגש זה להתחתן ועד כמה היא שמחה שאני מתחתנת. היא סיפרה לי על החתונה שלה ושל אבי והרגשתי שלמרות שאני מדברת איתה וצוחקת איתה אנחנו מרוחקות. אני לא יודעת מה יש לי אבל באמצע השיחה הפסקתי את דבריה ואמרתי לה שאני עייפה- לא יודעת למה ישנתי ככה אבל אני משערת שאני ישנה בכזה טירוף בגלל שאני עצובה. זה תמיד קורה לי. כשאני עצובה אני לרוב ישנה ומרבה לאכול גלידה- הרבה גלידה.
אחרי שהחלפתי בגדים הלכתי לישון. כי הרגשתי תשושה רק ממצמוץ, והפעם חלמתי משהו מוזר יותר מהחלום בלילה שעבר.
חלמתי שאני מטיילת ברחוב ביום שטוף שמש ופתאום אני רואה ילדה קטנה משחקת בכדור, היה לה שיער ארוך מתולתל ושחור והיא הייתה רזה עם שורט שחור וגופייה לבנה מתחרה- אני זוכרת את הבגדים האלה- פתאום כשאני התעמקתי בילדה עוד קצת אני גיליתי משהו- הילדה הזו היא אני! זו אני! זו אני שהייתי קטנה!
היא התקרבה אליי בריצה ואני צעדתי כמה צעדים לאחור, נסוגה אחורה במהירות
היא שוב התקרבה אליי ואני צעדתי עוד כמה צעדים לאחור ודחיתי כל התקרבות שלה אלי
ופתאום היא התחילה לבכות ולצרוח
"אמא חכי לי…" היא רדפה אחריי כשהסתובבתי ללכת ממנה
אמא? הבנתי! זו לא אני שהייתי קטנה… זו הבת שלי!
פתאום התמונה התהפכה! הילדה הייתה לבושה בשמלה בצבע סגול וקוקיות לראשה- נעליה היו בצבע לבן והיא רצה אליי מחייכת ועיניה הירוקות נוצצות- הרמתי אותה וחייכתי אליה בחום
פתאום דן, שנראה כאילו לא ישן חודשים הסתכל עליי בעייפות ויכולתי להבחין בעיוות של שפתיו- הוא חייך.
"אבא…" אמרה הילדה והושיטה ידיים אל הדמות השחורה שקרעה אותה מהידיים שלי
אבא?
"אלמה!" צרחה אימא שלי והעירה אותי בבהלה מהחלום שגם ככה הבהיל אותי- מה שקרה זה שכמעט חטפתי התקף לב.
"מה?" צעקתי חזרה בקול רועד, עוד מתנשפת וליבי רועד מבהלה.
"התכשיטים הגיעו." קראה בצהלה ואני גלגלתי את עיניי ונאנחתי- לא, זו שטוענת שהיא אימא שלי- בחיים לא תשתנה.
"מה את רוצה אודאל?" שאלתי את אימא שלי- ובמקום לקרוא לה אימא, קראתי לה בשמה הפרטי.
"אל תקראי לי אודאל." אמרה וכול המצב רוח שלה ירד- צחקתי, גלגלתי את עיניי וסבתי לאחור- הולכת לכיוון החדר שלי.
"בואי הנה. אני רוצה שתראי את התכשיטים." אמרה ואני הצצתי בשעון הגדול שהיה תלוי על הקיר הצבוע בצבע ירוק זית וראיתי שהשעה אחד וחצי לפנות בוקר.
"לא אכפת לי מהתכשיטים. את יכולה לזרוק אותם אם תרצי." אמרתי בגיחוך ולאחר שמעתי את צעקתה
"בואי הנה! מחר היום הגדול. ואני לא התעוררתי סתם מצלצול הדלת ומדפיקותיו הרועשות של העוזר של משפחת ראובנוב- שם משפחתך לעתיד." אמרה בהתרגשות ולאחר, פתחה את קופסת התכשיטים ולעיניי נגלה ענק יהלומים אדומים, זוג צמידים דקים- המשובצים ביהלומים וזוג עגילים מדהימים ביופיים וכה עדינים.
"ואו!" לחשתי והתנשפתי בהתפעלות, כמעט הסתנוורתי מהאור שהפיצו- אבל אז, זה חלף לי אחרי שנייה וחצי ולאחר חזרתי לעצמי והתלהבותי שככה.
"ועוד איך ואו!" אמרה אימי שעיניה נצצו.
"טוב. זה נחמד…" אמרתי שומרת על אדישות.
"נחמד." אמרה אימי בזלזול וגלגלה את עיניה ונאנחה עמוקות "זה הרבה יותר מסתם נחמד- זה מדהים… ויקר. מאוד." אמרה ושקעה בהרהורים עמוקים שהתלוו בחיוך ומבט חולמני וחולני.
"אני עולה לישון." אמרתי ורצתי לחדרי- הייתי מותשת וכול הלחץ מהחתונה נפל עלי פתאום- מוזר, זה לא קרה לי עד עכשיו. יכול להיות שאני באמת מתרגשת? לא… לא נראה לי- נכון?
"אני מתרגשת כי אבא חוזר." מלמלתי לעצמי-כן, זו חייבת להיות התשובה. השאלה הגדולה הייתה מה אני עושה בחתונה- מה התוכנית שלי?

****************

"קדימה, תקומי." קראה אימא אך ראשי כאב מידי ולא ממש היה לי חשק לקום אבל קמתי. ושטפתי פנים, וצחצחתי שיניים- לא הייתה לי ברירה, ולאחר, התקלחתי וחפפתי את שערי היטב.
"נו, אנחנו גם ככה באיחור!" צעקה אימי וממש דחפה אותי כשניסיתי להגיע לחטיף הבריאות שהיה מונח בסלסילת הממתקים במטבח כשסיימתי לעשות את כול סידורי הבוקר שלי.
"אני רעבה." יללתי והיא גלגלה את עיניה ונאנחה עמוקות ולאחר שעשתה את המחזה הזה של- 'את בלתי אפשרית' אמרה שהיום זה יום החתונה ואסור לי להשמין.
שמתי את ידי על פי ופערתי את עיניי בציניות והסתכלתי עליה בציניות- טיפשה…
"לא!" קראתי ושמתי את ידי קרוב לליבי כאחת שנבהלת "די, באמת?" שאלתי בציניות והיא צעקה, וקוננה על כך שהבת שלה כל-כך סרקסטית שזה משהו- צחקתי והלכתי אחריה לסלון- שם חיכה לנו מישהו עם מכנסיים אדומים וצמודים, חולצה שחורה וצמודה, משקפי שמש צהובות, נעליים ירוקות וקוקו- כמעט שהתפוצצתי מצחוק. מה זה?! מי זה? הוא התחפש לרמזור?
"הי! אני דוד, המעצב שלך והעוזר שלך היום." אמר בקול סופרן של בחורה ואני הבטתי בו בהלם- אבל הוא חמוד. הוא היה חמוד.
"אני אלמה רוס." אמרתי בחיוך והוא גלגל את עיניו ונאנח.
"אני יודע. את המיועדת לבן של משפחת ראובנוב- כולם מדברים על החתונה שלכם, ראיתי את החדשות בעיתון." אמר ואני נותרתי בהלם- בעיתון? מה אני עושה בעיתון, וממתי אני חדשות?
"קדימה יקירתי- בואי נתחיל בתסרוקת." אמר ולאחר שנייה פיזר את שערי והחל לסרק אותו, לאסוף אותו, לגלגל אותו, להדביקו, למשוך אותו- ואני לא יודעת מה עוד.
אז היום זה היום… היום אני מתחתנת באושר- לדעת כולם. כי אני ממש לא מאושרת ממה שאני הולכת לעשות- מה כסף יכול לעשות. בכלל, היום אבא שלי חוזר לא? ואו, אני מתרגשת. אני יודעת שמשפחת ראובנוב שילמה הרבה כדי שישחררו את אבי. אבי היה צריך להשתחרר עוד חודש- הוא ישב כבר כמה שנים טובות על הברחת סמים- מספיק לו, אני רוצה כבר שיחזור. אני מאוד קשורה לאבא שלי, אפילו יותר מלאימי. אני אוהבת אותו אבל קצת כועסת עליו- למה הוא היה צריך לעשות את זה? אני לא מבינה בשביל מה. הרי יש לנו הון עצום בכספת שנסגרה עד שאבי יחזור- אני לא מבינה למה לא יכול היה אבי לתת לנו סכום נכבד לסיים את השנים האלו. אימי עדיין מתלוננת על כך שהיא אינה יכולה לעבוד ושהיא אינה בנויה לתנאים כאלו- עדיין עובדת על עצמה שהיא אישה עדינה ושברירית שלא יכולה לעשות כלום. היא יכולה והיא לא שברירית- היא אף פעם לא הייתה.
"זהו מתוקה." אמר הספר לאחר כחצי שעה משהתחיל ולאחר הורה לי לא לזוז וריסס אותי בספריי.
"מה זה? די, מספיק." קראתי וצחקתי כשהוא המשיך לרסס ספריי על ראשי ולהדביר את קרקפתי.
"ועכשיו, אני גם המאפר שלך מתוקה אז תעצמי עיניים. כן, בדיוק- תעצמי רגיל. כן, לא." אמר ואני השתגעתי ועיניי כאבו כי כל שנייה פתחתי וסגרתי אותם.
"זהו. תשעני ותרימי את הראש… כן, מושלם- לא לזוז." אמר והרגשתי את הגבות שלי נמרטות, משהו שאוטומטית הוריד לי דמעות מכאב. כן, אני רגישה…
"הנה, כבר סיימנו עם הגבות." אמר אחרי כמה דקות ובאמת סיים והחל להפר אותי- קלטתי צללית בצבע זהב עם נצנצים- טוב, שיהיה…
"אל תורידי לי את הראש כל שנייה." קרא בעצבים כשראשי כבר כאב מההרמה הממושכת.
זה מעצבן, כל זה… זו חתונה סתמית. אני לא רוצה להתחתן ואני גם לא שמחה- אני עצובה. לא אכפת לי הכסף יותר, לא אכפת לי אם זה ימצא- חן בעיניי אימי או לא, אכפת לי רק מעצמי עכשיו- אבל כבר אי אפשר לעצור, נכון? מצד אחד חלום הילדות שלי יתגשם ואני אוכל להיות כלה וזה יהיה הרגע המאושר שלי, אך מצד אחר- אני לא אוהבת את דן- אני לא רוצה להתחתן איתו אבל אני מתחתנת- מה נהיה ממני? מספיק! אני צריכה להסכים… אני צריכה? או שסופי יהיה בסוף כואב ומר? מה, אני פוחדת? או שאני משועבדת לצרכים של ההורים שלי? טוב, החלטתי מה אני עושה ולא אכפת לי מה יגידו עליי- אני יכולה להיות הבדיחה או זה שאני מתחתנת איתו, תלוי כמה השוחד יהיה גדול. אני בכול זאת, לא הולכת להתווכח עם השמועות.
"זהו. הו, הנה הצלם." אמר דוד העוזר שלי והקים אותי. "לכי תלבשי את השמלה ותענדי את התכשיטים, הנה הנעליים," אמר והושיט לי שקית שהייתה מעט כבדה.
"או-קי," צייתי והלכתי להתלבש ולאחר, לענוד את התכשיטים שהיו כבדים בטירוף ולנעול את נעלי העקב הגבוהות שבקושי הצלחתי ללכת עליהן.
שמעתי משהו, קול של היצמדות שפתיים ואת קולה הנרגש של אימא- היא בכתה ושמעתי אותה אומרת 'ליונל' זה אומר שאבא שלי פה.
"אבא!" קראתי כששמעתי את קולו ויצאתי בריצה מחדרי- לבושה בשמלה לבנה, יורדת במהירות היסטרית את המדרגות.
"נסיכה!" קרא אבי בהתרגשות כשראה אותי ואני, כמו ילדה קטנה קפצתי לתוך זרועותיו ובכיתי מאושר ומהתרגשות.
"אל תבכי, שזה לא יהרוס את האיפור." קרא דוד ושם לי קצת פוזרה מתחת לעיניים לאחר שניקה את פניי מדמעות.
"טוב, יש לך צילומים- קדימה." אמרה אימי ומשכה אותי מאבי, קרעה אותי מאחיזתו. זה עיצבן אותי.
"תעזבי אותי." סיננתי מבין שיניי ונאחזתי חזק בזרועו החסונה של אבי- הוא קצת השמין אבל הוא עדיין נשאר אותו דבר- ללא כל חבלה בגופו.
"לכי נסיכה, אני לא בא לצילומים." אמר והדמעות שוב עקצצו בעיניי.
"לא," אמרתי בקול חנוק- "אני, אני ר-רוצה שתבוא, אבא… בבקשה." התחננתי והוא הרכין את ראשון [משם גם לקחתי את ההרגל] ולאחר הסתכל עליי בצער.
"אני חייב ללכת נסיכה, אני אראה אותך כבר בחתונה- בי." אמר בכאב ולאחר- שחרר את אחיזתי הלחוצה בידו.
"מה?" שאלתי מבולבלת כשהוא הלך ואימי שהורתה לי לא לבכות סחבה אותי לכיוון המכונית.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתיה כשהיא האיצה ושעטה על הכביש כמו חיית פרא- מוזר, היא בדרך-כלל לא נוסעת מהר.
"החתן שלך מחכה לך, אתם צריכים להגיע לצילומים." אמרה ולאחר, עצרה בחריקה מול בית עצום בגודלו וקר- בצבע לבן, שמנת וצהוב בננה. ראיתיו מתקרב ואימי אמרה לי לצאת כי אני נוסעת עם דן, צייתי להוראתה של אימי ויצאתי ודן היה מאוד נהה- עם חליפה קלאסית, שחורה וסטנדרטית. אבל לא נתתי לזה שטות בי- ידעתי שהיא עולה הון תעופות ושהבד שלה כה יקר.
"ואו, את מדהימה." קרא והתנשף בהתפעלות- היממתי אותו. ידעתי את זה לפי המבט שלו שלא היה נעים לי.
"אתה… גם." אמרתי ביובש והוא חייך וקרב כדי לנשק לשפתיי, הטיתי את ראשי הצידה והוא התעצבן.
"טוב, יהיה לנו זמן לזה." אמר וחייך בערמומיות ולאחר התקדם קדימה- כשאני נסחבת אחריו, ופתח לי את הדלת של לימוזינה- צחקתי, זה כל-כך מיושן.
"משהו מצחיק?" שאל בתמיהה ורמז של עצבנות בשפתיו שהתעוותו בקצה.
"לא." אמרתי, וניסיתי להדק את שפתי כדי לא להמשיך לצחוק, כדי לא להמשיך לתת לבעלי לעתיד להתעצבן- כי ממש אכפת לי ממנו כמו שאכפת לי מעמוד חשמל, והשני עוד חשוב לי יותר.
"אני מתרגש," אמר לפתע בחיוך מבויש ועל לחייו עלה סומק אדום שנראה לי די מתוק לרגע, עד שהבטתי בעיניו… אז, כבר כל מה שחשבתי התפוגג. עיניו קרות, לא אמיתיות ונראו מרוחקות מהכול- זה הרתיע אותי, כמעט כמו שזה העציב אותי, זה העציב אותי על כך שהוא כל-כך קר, אני עצובה בשבילו…
"בואי אהובתי, הגענו." אמר ואני התפוצצתי מצחוק כשקרא לי אהובתי, טיפש… טיפש מסכן.
"הי, שלום, שלום, שלום!" אמר בחור שנראה די שמח ו… נשי? מה קרה למשפחה של דן עם בחירת האנשים? אני מצידי, אהבתי מאוד גברים הומוסקסואליים כי את לא צריכה לחשוש כשהוא מחבק אותך בחום או כשאת מדברת איתו על דברים אישיים- את לא צריכה לחשוש שיירצה אותך, לי אישית היה ידיד כזה, היה…
"הי," אמר דן ואני חייכתי ולאחר, הבטתי סביבי- היינו בים, במקום מבודד עם הרבה סלעים.
"היום אנחנו נצלם אתכם-"
"אני לא מצטלמת," אמרתי בחיוך קצת זדוני וראיתי איך מבטו הנרגש של דן הפך קפוא וכך גם של הצלם. זה הצחיק אותי, אז צחקתי לעצמי.
"את כן." אמר בעצבים דן ואני הבטתי בו ואז חשבתי שאני אעשה לו את הרגעים לפחות את הרגעים האלו נעימים אז הסכמתי- מדמה את עצמי כנכנעת וכאישה צייתנית, רק דימיתי.
"מצוין," אמר דן וכשבא לנשק לשפתיי הסטתי את הראש, זה לא, את זה כבר אני לא מסכימה לעשות. ראיתי על פניו שזה עצבן אותו ובייש אותי כי היינו ליד אנשי מקצוע- צלם, העוזר והמאפר שלי וליד העוזרת של הצלם.
"הבא נתחיל, מכיוון שאביך רוצה שנספיק לצלם הרבה תמונות אנחנו צריכים להזדרז כי השעה כבר שתיים אחר הצהריים." אמר ואני חייכתי והנדתי בראשי להסכמה- שיהיה… אני בטוחה שישרוף את התמונות אחר-כך.
הוא אמר לנו לעמוד ליד הצוק, אמר לדן לחבק אותי, אמר לי להטות מעט את הראש, להסתובב, להישען אחורה מעט, לשלב ידיים עם דן, להרים מעט את השמלה, לשבת על הצוק ולהביט לאופק, לחייך, לצחוק, להסתכל עליו במבט כובש, לשים ידיים על חזהו של דן ברפיון ועוד כמה פוזות מוזרות שהיו שאמורות להיות יפות.
"מהרו עכשיו, הכניסה שלכם עוד כחצי שעה." אמר הצלם ולאחר דן הביט בי במבט לחוץ.
"בואי!" קרא ורץ איתי לעבר הרכב, לחוץ עד מאוד. נו, אז נאחר… כאילו מה יכול כבר לקרות.
"תירגע." אמרתי ומשכתי ממנו את ידי שכבר כאבה מאחיזתו המהודקת.
"אלמה, בחתונה את תנשקי אותי, נכון?" שאל פתאום ואני הבטתי בו קפואה, מאיפה זה בא?
"לא, לא יודעת." אמרתי חסרת נשימה, ולרגע כאב לי עליו, כשפניו המיוסרות הביטו בי באומללות.
"נדבר אחר-כך, בואי, תרדי." אמר ועצר בחריקה ליד אולם אירועים שאין לי מושג איך קוראים לו- גם לא שאלתי, זה גם לא עניין אותי.
"בואי," אמר ונכנס איתי לאיזה חדר אחורי שנראה כמו משרד- מחכה לאות שלנו לצאת מהחדר.
"תלך לחתום בכתובה." אמרתי והוא נראה כמי שנזכר ולאחר סב על עקביו ויצא במהירות מהחדר- יכולתי לשמוע את קול אביו של דן מרעים.
"הי בובה…" אמר העוזר שלי.
"הי…" אמרתי במורת רוח ונאנחתי עמוקות, אנחה גדולה, עמוקה ובעיקר מיואשת- אני הולכת להתחתן? אני לא ממש יכולה להבטיח.
"מה קרה?" שאל ואני חייכתי בעצב והסטתי את מבטי אל הדלת, עם דמעות בעיניי, האם אני אוכל לעשות את מה שהתכוונתי לעשות? אני לא חושבת שזה יהיה קל, אני יודעת זה לא יהיה קל.
"מה קרה?" שאל דוד, העוזר שלי אך אני המשכתי להשקיף על האולם מחריץ בדלת- האולם היה מדהים. הוא היה בעריכה לבנה וקטיפתית והפרחים היו פרחים צהובים וגדולים שמילאו את האולם והשתלשלו על הכדים והונחו בתוכם- התקרה הייתי גבוהה ברמות מטורפות ומלא אורות התרוצצו על הרחבה שסביר לוודאי שאני לא ממש ארקוד בה. הנברשת הייתה עצומה וגדולה והחשש שלי היה שלא תקרוס מהכובד ותיפול- המפיות היו לבנות ונראו קטיפתיות, הכיסאות מדהימים ביופיים ולבנים, והכול נראה כה רענן וכה יפה, ייחודי…
"בובה? את מהממת, את בכלל הסתכלת על עצמך במראה?" שאל ואני הנדתי בראשי לשלילה.
"תראי," אמר וסיבב אותי למראה גדולה שהייתה בצד חדר- הייתי בהלם מוחלט. נראיתי ממש טוב. שערי היה אסוף בפקעת מרושלת וסיכה ענקית הייתה תקועה בראשי, האיפור היה בצבע זהב רך ונמרח בעדינות על עפעפיי העצומים למחצה, השמלה נשפכה והתמרחה והשתוללה על הרצפה- הטול שלה היה לא ממש ארוך אך מספק בהחלט, התכשיטים שהיו מעט כבדים לי הוסיפו אור מיוחד לפניי ומאוד עינגו את עיניי כשראיתי אותם נוצצים וזוהרים על גופי.
"בואי," אמר והוציא מהשקית את ההינומה שאיתה הצטלמתי ולאחר מכן הורדתי אותה ולאחר, שם אותה וחיזק אותה בשערי- ההינומה הייתה ארוכה ונגררה מאחורי, כאילו מתארכת עד סוף העולם.
"את מדהימה." לחש לי דן כשנכנס לחד וחיבק אותי, אני מצידי, מיהרתי להדוף אותו ולהתרחק.
"מספיק. אתה יודע טוב מאוד למה אנחנו עושים את זה אז אל תחשוב שאני אוהבת אותך." אמרתי בארסיות ודן נראה עצבני והעיף מבט מהיר לתגובתו של דוד.
"או-קי, את תלמדי לאהוב אותי, עם הזמן זה יקרה, את תראי אהובתי." אמר ואני גלגלתי עיניים.
"עכשיו, אתם צריכים ללכת." אמר דוד ולאחר, אני ודן יצאנו לבחוץ והקפנו את האולם כדי שניכנס מהצד הנגדי בלי שייראו אותנו.
שמעתי מוזיקה רכה, מתמשכת- מוזיקה שהתריעה לנו שכניסתנו הגדולה צריכה להיות עכשיו. דן אחז בידי חזק והתקדם לאט- אני איתו, אפילו לא מחייכת הולכת כנועה תחת המבטים של כולם.
אני לא יודעת מתי הגענו לחופה הענקית אבל הגענו ולא עבר זמן רב עד שהרב החל להגיד את התפילה- או מה שזה לא יהיה… אני לא מתחתנת, אני לא רוצה להתחתן! חשבתי בליבי אך המשכתי לנשום- לא מסוגלת אפילו להוציא הגה- רק ממשיכה לבכות בעצב, בכאב. מזווית עיני ראיתי את ראין ואת כל חברי הכיתה עומדים בצד ומסתכלים עלינו בעיניים נוצצות. אני התעצבנתי כשחשבתי שאני רק כלי משחק של ההורים שלי ולמרות שידעתי את זה, לא עשיתי כלום. אבי, אמי ומשפחתו עמדו איתי ועם דן בחופה- מתרגשים, אני לא התרגשתי. אני רוצה לעצור את זה עכשיו לפני שיהיה מאוחר מידי. אני לא אוהבת את דן וכדי להיות מאושרת איתו אני צריכה להיות מאוהבת בו אבל אני לא- אני רק תלויה בו, הייתי. דן החל לומר את הדברים שהרב אמר לו להגיד ופתאום שמעתי את דן אומר את המשפט שלא רציתי לשמוע.
"הרי את, מקודשת-"
"עצור, עצור!" צרחתי בהיסטריה וכול האולם שתק פתאום והסתכל עלי המום, דן חזר סמוק וכועס.
"אלמה, תשתקי." אמר ולחץ על ידי עד כדי כאב.
"אני לא מתחתנת!" צרחתי ולפני שהצלחתי לברוח דן תפס אותי.
"מה? אחרי מה שנתתי לך זה מה שאת עושה? יהלומים נתתי לך, ניסיתי לתת לך אהבה ואת דחית אותה! איך את לא מתביישת? תראי את התכשיטים שאת עונדת! הכול אני נתתי לך!" צרח ואני משכתי את ענק היהלומים מצווארי וקרעתי אותו ולאחר, זרקתי אותו על דן- את העגילים הסרתי וזרקתי גם אותם וכך גם את הצמידים. את הזר שנתנו לי לפני שנכנסתי זרקתי גם ואת הנעליים הסרתי והעפתי אותם רחוק ככל שיכולתי.
"אני לעולם, לא אהיה כלי משחק של ההורים שלך ושלי!" קראתי ולאחד שאחיזתו בידי התרופפה מעט ואני משכתי את ידי מידו ולאחר, הוצאתי את הסיכה שהייתה בשערי והעפתי גם אותה.
"זה מבוטל…" לחשתי, בוכה- יודעת שדמעותיי חורשות באיפור שעל פניי תלמים ארוכים, שחורים ומזוויעים. אימי נפלה ואבי תפס אותה- היא התעלפה? לא ממש אכפת לי, אני מתחפפת מפה.
"אלמה!" צרח דן כשאני ברחתי מפלסת דרך בהמון הקפוא- מנסה לנשום, לא הצלחתי.
"תתפסו אותה! ראין, ליאורה, כולם, תתפסו אותה!" קרא דן ואני הרגשתי שמישהו רץ אחרי, זה היה ראין, אני ידעתי, איכשהו…
תהיתי מדוע הזמין אותו- אחרי אותו יום שרצה לנשק אותי וראין התנגד וכול זה…
"די כבר!" צרחתי חסרת נשימה לאחור ומרגישה שאני מתמוטטת עוד שנייה מחוסר נשימה.
"אלמה תעצרי, אני לא הולך לעשות לך כלום- עצרי…" קרא ראין בקול רך. משהו אמר לי שהוא דובר אמת- אז עצרתי, לו מבחינתו, היה הרבה מה לומר.