המכושף. פרק 3

הגורל
☸

הרכב הסתחרר וכמעט איבד שליטה בכביש, חגורת הבטיחות שלי ריתקה אותי לכיסא.
דם, יש דם- הרגשתי שאני מדממת. הרכב השחור הוסט מהנתיב שלו והסתחרר גם הוא.
כן, יש הרבה דם- הרגשתי, טעמתי…
הכול קרה כל- כך מהר. אני נסעתי בחזרה לביתי מבית הספר ואז הכול קרה מהר מידי- זכרתי חלקי סיפור, היה קשה לי לזכור מה קרה- תמונות התרוצצו בעיניי והבנתי שכמעט עשיתי תאונה. נראה לי. אני מבולבלת…
ראיתי בטשטוש צל שחור מתקדם לעברי ואז שמעתי נקישה בחלוני- הרגשתי מבולבלת וחשבתי שאני שומעת את זה רק בראשי, ראשי נשמט הצידה והיה כבד לי מידי לנשיאה.
"הו, אלמה!" שמעתי את הקול המוכר הזה מרחוק קורא בהלם ובחרדה. "אלמה, תדברי איתי! את שומעת?" שאל הקול והתרחק יותר. הראש כאב לי- השפתיים שלי שרפו והרגשתי חום נעים בראשי. הקול קרא לי שוב, שאל אותי כל מיני שאלות- ריחפתי, הייתי באוויר והרגשתי את הרוח נושבת עלי וזה לא היה נעים לי.
אני חושבת שעפתי… אני לא ממש בטוחה- כאב לי הראש והייתי מבולבלת- נראה לי.
"אלמה? תדברי איתי, אני מצטער, סליחה!" שמעתי מישהו מתחנן בזמן שריחפתי וחתכתי את האוויר.
הטשטוש השתלט עלי והחושך סגר עלי. אני נלחמתי לגרש ממני את הערפל אבל לעזאזל! הוא הרגיש לי כל כך טוב. הרגשתי תחושה של רטיבות- זה היה לא ממש נוח אבל עכשיו, רציתי רק לישון- חושך, קאט. הו, ערפל מתוק… הוא כיסה אותי עכשיו- הרגשתי את זה וזה הרגיש לי טוב.
"אלמה!" מישהו צעק, טלטל אותי וגירש את הערפל מסביבי. עיניי המעורפלות הביטו בתמיהה על הדמות הזו- השחורה. הרגשתי שידי נחו על חזהו ברפיון והוא פתאום נכנס למקום חם- מקום נעים, אני רוצה לישון- לנצח.
"לישון," לחשתי בלי קול כמעט.
"לא, לא אל תישני… בואי- עכשיו תרגישי יותר טוב." אמר הקול והרגשתי דקירה קטנה בווריד שביד ימין- כל המערכות שלי קרסו ואני איבדתי שליטה על עצמי- כול הבלבול והטשטוש חיבקו אותי עכשיו, הערפל חזר והרגשתי שליבי פועם במהירות עצומה, נפסק, מגמגם ואז- אז ישנתי.
"היא קמה." קראה מישהי בקול נרגש.
"מיילי." נזף בה מישהו והיא השתתקה. "תלכו כולם. עכשיו." פקד אותו הקול שהשתיק את הבחורה ואז היה שקט. שמעתי רק קצב נשימות קבוע בנוסף לשלי. הייתי ערה אבל לא פקחתי עיניים, ראשי כאב ושפתיי שרפו.
"את ערה…" הקול לחש ועפעפיי רעדו ונפתחו בקושי. הסתכלתי על הדמות ולא ממש זיהיתי מי היא, איפה אני ומה קרה לי.
"את זוכרת אותי?" שאל קולו המושך של הבחור. אני מצידי, המשכתי להסתכל עליו.
פתאום תודעתי חזרה אלי וידעתי כמה דברים- התנגשתי ברכב של ראין, ראין נמצא מולי ואני קרוב לוודאי נמצאת בביתו.
"מה…? מה?" מלמלתי והסתכלתי מסביבי בחרדה וראשי כאב מאוד.
"לא, אל תזוזי יותר מידי- את מרגישה בסדר?" שאל ואני הסתכלתי עליו במבט ריק ואטום.
"לא." אמרתי לו את האמת וראיתי כאב בפניו- ראיתי כמה המילה הזו ייאשה אותו- האם הוא חושב שזה בגללו? כי אני זוכרת שאני אשמה כי סטיתי מהכביש לרגע בגלל מסכת הדמעות שהייתה על עיניי באותו הרגע, בגלל זה הכביש היטשטש לי.
"אני בבית שלך?" שאלתיו והוא הנהן בעייפות וקבר את פניו בידיו- הוא התנשף בתסכול והסתכל עלי לאחר שנרגע.
"אני מצטער." לחש ואני לרגע אחד ריחמתי עליו. רק אחד.
"זו לא הייתה אשמתך. נפגעת?" שאלתי והוא צחק בתסכול ואז הסתכל עלי, מלמטה למעלה ובחן כל פרט בי ובגופי.
"נראה לי שאת נפצעת פה, לא אני." אמר ואני הסתכלתי עליו לרגע, בוחנת גם אני אותו, רואה אם הוא נפצע. הוא לא.
"השפתיים שלך נחתכו וגם הראש לא משהו רציני אבל עדיין…" מלמל ואז והסתכל על כפות ידיו.
"איך ראשי… נפצע?" שאלתי מבולבלת.
"אני סבור שראשך פגע בעצם קשיח ברכב ונפתח, נראה לי בפלסטיק של חגורת הבטיחות- אל תדאגי, תפרו לך כבר את הפתח." אמר ואני הייתי המומה.
"עשו לי… תפרים?" תמהתי ואוטומטית שלחתי ידי למקור הכאב בראשי ונגעתי- הרגשתי את התפרים ואז ידי מיד נשמטה הצידה.
"לא. אל תגעי." אמר ראין ברכות ואז הסתכל עלי מבעד לריסיו ופיסק את שפתיו קמעה בשעשוע.
"אז את דאגת לי?" שאל והרים את גבותיו בתמיהה ושעשוע.
"לא." שיקרתי וכשהסתכל עלי חייכתי והודיתי שכן.
"אני מצטער על היום. אני לא באמת רוצה להתרחק ממך, את עדיין כועסת על היום?" שאל ומבטו נח עלי.
"לא." אמרתי והוא חייך ולאחר, הושיט לי צלחת מרק ירקות חם.
"תאכלי… איבדת הרבה דם, את חייבת להכניס לגופך משהו שיחזק אותך." אמר ואני חייכתי ולקחתי את הצלחת- לא הצלחתי לאכול, ידי רעדו ובקושי החזיקו בכף ואני הסמקתי.
"תביאי…" אמר בשעשוע והאכיל אותי! לאחר כמה דקות הצלחת נגמרה ואני הסמקתי שוב- הוא צחק.
"מהמושיע שלך נהייתי המטפלת שלך." אמר בחיוך ואני צחקתי במבוכה ואז הוא הושיט לי כוס מים ומיד נזכר שאני רועדת ונתן לי ללגום מהמים עם קשית- כשהוא מחזיק את הכוס.
לעזאזל עם הנכות שלי!
המשכתי להסמיק, והוא המשיך לצחוק. אני רק רציתי לקבור את עצמי, לא משנה איפה!
פתאום צעדים קלילים כאילו ריחפו על הרצפה ופגעו בה קלות לעיתים, התקרבו לחדר שבו שהיתי.
מפסיקים את הסמקתי וצחוקו של ראין, ונושאים את עינינו לעבר הדלת שנפתחה כרגע.
בחורה ג'ינג'ית עם שיער גלי נכנסה לחדר.
"אני סבורה שאלמה צריכה לישון, לנוח ולהתחזק אחרי שאכלה." אמרה בקולה השקט שכמעט הרדים אותי.
"לא. אני הולכת." אמרתי- נחושה בדעתי להתווכח אם ידרשו ממני להישאר.
"או-קי, אמך אמרה לי להודיע לך אם תתעוררי-"
"אימא שלי יודעת שאני פה?" שאלתי, קצת פגועה, קצת מופתעת ובעיקר- מובכת. אז אימא שלי יודעת שאני פה ואפילו לא באה לדרוש לשלומי. מדהים, כמה מתאים לה לא לייחס חשיבות לבת שלה- אבל אני בטוחה שאם היה לבת שלה כסף היא הייתה מחבבת אותה הרבה יותר.
"כן. אמך יודעת על כך- היא ביקשה להודיע לך שכשאת מתעוררת תחזרי הביתה בהקדם כי משפחתו של דן באה לביקור מחר." אמר ופתאום כל החשק שהיה בי ללכת הביתה נעלם.
"אני יוצאת תחליטי מה שאת רוצה." אמרה הבחורה שטענה שהיא מיילי כששאלתי אותה לפני שהלכה.
הדמעות נשרו מפניי ונפלו על פוך הנוצות הלבן, אני הולכת להתחתן? אחרי הכול אני גם לא בוחרת עם מי אני הולכת להתחתן. ראין ניגב את דמעותיי והישיר מבט לעיניי.
"אם את לא רוצה להתחתן את לא חייבת. את זוכרת את זה, נכון?" שאל בחביבות.
"כן." אמרתי בקול נוקשה ואז נאנחתי וצנחתי מתנוחת ישיבה לתנוחת שכיבה על המיטה.
"אני אתן לך לנוח עכשיו." אמר, קם, שלח אלי חיוך קפוא כמו שתמיד הוא חייך ויצא מן החדר.
פשוט שכבתי על המיטה הזו ובכיתי- בכיתי על כל מה שהייתי בחיי, בכיתי על שהייתי רק כלי במשחק של ההורים שלי, שנתתי לכולם לשלוט בי, שנתתי לכולם להרוס את כל התדמית שרציתי כשהייתי עוד תמימה, שנתתי לכולם להרוס את הלב הקטן שלי, שהתייחסתי לכול מילה שנאמרה אז- פעם, על כל מה שיכולתי להיות.
"מספיק…" לחשתי לעצמי, קמתי מהמיטה וראיתי שהייתי עם בגדים נקיים ונוחים של בית- ללא כל ברירה התלבשתי בבגדיי המלוכלכים בדם ושוקו ויצאתי מהחדר.
"ראין?" קראה בחורה שהופנטה מהכתמים שבבגדיי. ראין הופיע מאחוריה ואז מדד אותי בעיניו, מלמל משהו לאחותו [כמו שהסקתי, כי גרו באותו בית ותמיד הסתובבו ביחד] או קרובת משפחה שלו, ולאחר שנייה היא סחבה אותי לחדר ענק בגודלו שהיה בו את כל אביזרי הלבוש ואת הכמות הגדולה ביותר של בגדים שראיתי בחיי.
"תבחרי מפה משהו." אמרה ביובש ולאחר יצאה והדלת שהייתה אוטומטית נסגרה אחריה.
"אני לא צריכה…" מלמלתי לעצמי, משכתי חולצה אדומה זרוקה, ג'ינס עם קרעים ונעל עקב שחורה- כי לא הייתה נעל נמוכה. והתלבשתי בתא הלבשה שהיה קטן ובצד של החדר הענק הזה. כשיצאתי מהחדר הזה ובידי הבגדים המלוכלכים- הבלויים והקרועים
ראין ומשפחתו גיחכו, כי לא פעם כמעט נפלתי מהעקבים הגבוהים האלה. ראין לקח את מפתחות הרכב אבל לפני שיצאנו זרקתי את הבגדים לאח שהיה דלוק ליד הסלון.
"למה זרקת אותם?" שאל ראין בבלבול.
"לא יהיה לי שימוש בהם יותר." אמרתי ולאחר שפתח את הרכב השחור שהיה מעורב בתאונה- שלא נפגע כלל, נכנסתי לרכב.
"איפה הרכב שלי?" שאלתיו והוא אמר שהאחים שלו לקחו אותו למוסך ושהתיקון עליו.
"אהה… אז אלו שאתה מסתובב איתם אחים שלך?" שאלתי.
"כן." אמר ואני חייכתי לעצמי והבנתי שצדקתי בהשערתי.
"ואו, אתם מהירים- אתה ואחים שלך." אמרתי והוא צחק צחוק קצת לחוץ ומוזר ועיניו הכתומות גועשות.
"מהירים?" שאל בתמיהה והרים אחת מגבותיו המושלמות. האינטואיציה שלי אמרה לי שהוא נלחץ מהשאלה הזו.
"כן- התאונה קרתה לפני כמה שעות וכבר האוטו במוסך." אמרתי והוא צחק- הבטתי בו בבלבול וסימן שאלה גדול על פניי.
"אה… את מדברת על זה. התאונה קרתה לפני יום- עכשיו זה היום השני שהיית בתרדמת, התעוררת מידי פעם ואז חזרת לישון." אמר ואני הסתכלתי עליו בהלם, שוכחת לשאול אותו לאיזה מהירות הוא חשב שהתכוונתי.
"מה?" שאלתי המומה- אני לא זוכרת שהתעוררתי, שישנתי כל- כך הרבה או שחזרתי לישון.
"לא שמת לב?" שאל ואני אמרתי לו שלא. "טוב, הגענו." אמר ועצר ליד הבית שלי בחניה מושלמת.
"איך ידעת שאני גרה פה?" שאלתי בהלם והייתי כל- כך מבולבלת.
"אימא שלך דיברה איתי בטלפון והסבירה לי איפה את גרה ולאן להחזיר אותך כשתתעוררי." אמר מספק אותי וכבר לא רציתי לשאול דבר.
"הא, או-קי, תודה- נתראה." אמרתי ואז ראיתי רכב כסוף נוצץ עוצר ליד הבית שלנו וממנו ירדו- דן, אבא לו ואימא שלו. הו יופי! אז כנראה שכולם יהיו נוכחים כשאני אסרב להצעת הנישואים המתוכננת.