אני כועסת.

ואתם לא מבינים את מה שאני מבינה, ואתם לא מרגישים את מה שאני מרגישה. כי אתם לא הייתם אני כשהבטתי בעיניים גדולות בבנות האלה שרקדו. כי הן היו טובות בזה ואני חדשה. ואז הוא נתן לי שהיא תלמד אותי. ואני ניסיתי וניסיתי ולא הצלחתי. וכמו תמיד, אני נשברת. ואני נשברת חזק, ונשארת חזקה גם כשאני חלקיק – חלקיק, לא שלמה בכלל. אבל רק מבחוץ. אני עדיין יכולה להגן על עצמי, אפילו אם אני מסתכלת בעיניים של מישהו ובוכה. והפנים שלי רטובות מהדמעות המלוחות, שנראות פתאום טעימות. אני רואה אותן מתקהלות סביבי, מביטות בגוש הרועד שיושב ליד הקיר כמעט על הכתם הקטן של הקפה, שבדרך כלל הן בכלל לא היו מתקרבות לכיוונו. ואני בוכה ובוכה, אני לא מרימה את הראש, אבל הרגליים היחפות או בנעלי ספורט שהן נראות. הן מתחילות לשאול עם אני בסדר, וזה בכלל לא עוזר. הן הרי יודעות את התשובה, ובכלל, מה אכפת להן ממני?