כשהמסך יורד והאמת עולה- חלק ח'

שבועיים חלפו מאז. בשבוע הראשון ליאם היה מתקשר כול יום, אך אני אף פעם לא עניתי ופשוט הנחתי לזה לעבור לתא הקולי.
הוא השאיר הודעות, בכול אחת ואחת מהן הוא חזר והתנצל וביקש ממני לחזור אליו, אך כמו שאף פעם לא עניתי, ככה גם אף פעם לא חזרתי, אחרי השבוע הראשון נמאס לו והוא הפסיק לצלצל.
זה היה יום שישי. וההורים שלי בדיוק חזרו הביתה מהביקור החודשי שלהם 'אצלו'.
ישבתי בבית וקראתי ספר כשאבא שלי פרץ לדירה בסערה ואמא שלי נכנסה בעקבותיו עם דמעות בעינייה. "מה קרה?" שאלתי, זה כבר היה רגיל בבית הזה.
"מה קרה? כלום! הכול בדיוק כרגיל" אבי אמר ואמי פלטה יבבה.
"הוא בסדר?" שאלתי.
"הוא מאושפז, שוב" אבא שלי פנה אליי בקול עצבני, ואמי ורצה לחדרה והסתגרה בו.
"מה קרה?" שאלתי, מרגישה איך החרדה משתלטת עליי.
"בעיות" אבי נאנח "את מבינה עכשיו למה אנחנו מצפים ממך ללמוד טוב? את צריכה להתקבל לאוניברסיטה טובה ולתקן את המשפחה הזאת!"
"שום דבר כבר לא יכול לתקן את המשפחה הזאת" לחשתי..
"מה אמרת?" אבי שאל בתוקף.
"כלום" אמרתי ומחיתי דמעה בודדה שזלגה מעיניי.
"אל תבכי בגללו! תמחקי אותו וזהו!" הוא צעק עליי.
"בסדר.." אמרתי. קמתי מהכיסא, נעלתי את נעליי הספורט שלי ויצאתי מדלת הכניסה מכסה את פי.

כשיצאתי מהביניין נתתי לדמעות לזלוג בחופשיות. לא הייתי מסוגלת להחזיק את זה בפנים יותר.
ליד חברות שלי תמיד ניסיתי להראות מאושרת, אבל בתוך תוכי תמיד הרגשתי ריקה. התקופה היחידה שהרגשתי בחיים באמת היתה כשהייתי עם יוני, האקס שלי. אבל חודש אחרי החצי שנה שלנו, גיליתי שהוא בגד בי. ומאז שנפרדנו הרגשתי אפילו יותר ריקנית.
הסתובבתי ברחוב ולא הסתכלתי סביבי. שוטטתי ברחובות בראש מורכן כמו רוח, וניסיתי להתנתק מהעולם. אפילו לא טרחתי לבקש סליחה מהאנשים שנתקלתי בהם בדרך, רק אחרי שהרגשתי את הלחץ על פרק כף היד שלי הבנתי שמישהו עצר אותי ואט אט הרמתי אליו את מבטי.
ראיתי את פניו הכעוסות, ראיתי את פיו נע בעצבנות וכשאט אט שבתי להכרתי שמעתי אותו צועק בקול.
"מה קרה לך?!" אמר, "את לא רואה לאן את הולכת? נתקלת הרגע בכול אדם שעבר ברחוב! מה קורה איתך?!" הוא צעק עליי ומשך אותי בידי מאמצע הדרך לתוך הסמטה ליד.
"ל…ליאם?" שאלתי בוחנת את פניו.
"אלא מי?" הוא נשף.
"אתה מכאיב לי" לחשתי, והנעתי את פרק כף היד הדואב שלי קצת.
הוא העיף בו מבט קל ושחרר את ידי בזעם, "סליחה." אמר.
הנעתי אותה שוב כדי לעסות אותה ולהפיג את הכאב.
הוא שתק רגע ארוך, ואז שאל שוב, הפעם ביתר עדינות "מה קרה?" כשלא עניתי הוא המשיך, "יש לך סיבה כולשהי לעובדה שאת פוגעת באנשים באמצע הרחוב? אולי זה קשור לעובדה שאני כבר שבועיים מחכה לשמוע ממך ואת מתעלמת ממני? אני מצטער אם פגעתי בך שנישקתי אותך ככה, אולי זה באמת היה מוקדם מידי ואני מצטער אבל בחייך…" הוא עצר שוב ובחן את עיניי האדומות, רק עכשיו הוא שם לב שבכיתי.
"אמה?…" הוא הסתכל עליי בדאגה פתאום. לא עניתי. "אמה, מה קרה?" הוא שאל ברוך.
"כלום…" אמרתי, מרגישה איך קולי נסדק והדמעות מתחילות לרדת שוב.
"היי היי! אל תבכי" הוא אמר וראיתי אותה מהסס לפני שהוא הניח את ידו על שערי והחל ללטף את ראשי בעדינות, "הכול יהיה בסדר אוקי? את רוצה לספר לי מה קרה?" לא הסתכלתי עליו, לכן הוא שם את אצבעותיו תחת סנטרי והרים את ראשי. לא יכולתי להסתכל אליו, ולא רציתי שהוא יראה אותי ככה, אז התנערתי ממנו וזה גרם לו להוריד את הידיים ממני לחלטין, וברגע שהוא עשה את זה הבנתי כמה המגע שלו הרגיע אותי. ניסיתי להחניק את הדמעות, להירגע, ולא הצלחתי. נשענתי אל קיר הסמטה וצנחתי למטה, מתיישבת על רצפת הבטון הקרה כשברכי צמודות לחזי.
"אמה.." הוא אמר מתוסכל, לא יודע מה לעשות איתי.
הרמתי אלי את מבטי לאט, "אתה יכול פשוט.. לשבת איתי?" לחשתי. הוא הנהן בלי לומר מילה והתישב צמוד אלי נשען גם הוא על קיר הבטון. הוא הפנה את מבטו אליי ופשוט הסתכל עליי בזמן שמחיתי את הדמעות. "דיי.." הוא תפס את ידי והוריד אותה בעדינות. הסתכלתי עליו בשקט, נשימתי נרגעה אך דמעה נוספת זלגה על לחיי, רציתי להרים את ידי ולמחות אותה אך הוא עצר בעדי והחזיק בידי, את ידו השניה הרים לפני ומחה את הדמעה מלחיי, "דיי…" אמר שוב, בלחש והוריד את ידו.
"ליאם…" לחשתי, והוא הסתכל עליי בשאלה.
התקרבתי אליו יותר וצנחתי לזרועותיו, כשראשי על החזה שלו, "תודה" אמרתי.
הוא עטף אותי בזרעותיו והצמיד אותי אליו יותר, מלטף את גבי מעלה- מטה, ורק הנהן בשקט.