רוני והפנימייה לעבריינים צעירים- פרק 15 מוקדש למרשמלו! ♥

בפרק הקודם-
לקחתי את אחת הפגיונות שם וכיוונתי אותה אלי.
"שלום עולם, שלום חיים, שלום משפחה קודמת שלי, שלום הדברים שאני הכי אוהבת, ושלום לחברים שכבר שכחו אותי" אמרתי ונעצתי את הפגיון בגופי.

פרק 15-
פקחתי את עיניי וראיתי לבן, לבן יותר מידי מוכר.
מי שם אותי בחדר האחות פה בפנימייה?!?! אוף אני שונאת אותם נמאס לי. אפילו לא רציתי חיי נצח! ובטח שלא כערפד! מה יפה בחיים האלו אם לא חיים אותם רק פעם אחת או יותר רק כאנשים אחרים? למה צריך לסבול? הלוואי שאני אמות, למה הם הפכו אותי לערפד מההתחלה?
הדלת נפתחה וממנה נכנס האדם האחרון שציפיתי לראות.
"כריסטיאן?!" שאלתי נדהמת. (למי שלא זוכר כריסטיאן הוא אחיה של עמית)
הוא הנהן ונגש אלי. לא הצלחתי לראות מה הוא מרגיש, הוא היה אטום.
"מה אתה עושה פה?" אמרתי בקול אדיש.
"אני..אני..הכול.. הכול בגללי!"אמר ובשני מילים האחרונות נשבר ודמעות עמדו לו בעיניים.
"מה זאת אומרת הכול בגללך? איך אתה יודע על המקום הזה?" שאלתי
"זה חלק מזה. אני ערפד מתחיל וכשהם שינו אותי הם שאלו אותי אם אני מכיר מישהי, בת אנוש שיש אצלה משהו שונה מאצל האחרים וישר אמרתי אותך כי את תמיד היית יוצאת דופן. אז הם עקבו אחרייך ושלחו ערפד להביא אותך אבל רועי הגיע ותפס את מקומו ובגלל זה נאלצו למצוא אותך מחדש ואז היית אצלי בבית אז אמרתי להם אך היה פה מרגל ועד שתפסנו אותו היה מאוחר מידי ואת ורון נחטפת והכול יצא משליטה ונאלצתי להסביר לעמית מה קרה לך בגלל שהיא שמעה אותי מזכיר את שמך אז המצאתי משהו ועד שמצאנו אותך שוב זה היה ממש ברגע האחרון. אז הכול היה בגללי" ענה והדמעות ירדו. כנראה אכפת לו ממני.
"אוי כריס… אל תדאג הכול יהיה בסדר. לא קרה לי שום דבר" אמרתי לו חיבקתי אותו וניחמתי אותו למרות שאני זאת שהשתנתה בניגוד לרצונה. אבל מעניין איך זה שאת כריס זכרו ולא עשו לאף אחד שיככה. הממממממ אני אשאל אותו את זה.

אחרי שכריס נרגע יצאנו והלכתי לחדר שלי ומה ראיתי שם?!
"תודה רבה באמת" מלמלתי בכעס והרמתי את התהודת זהות שלי ושמתי אותה בארנק שלי.
נזכרתי במה שעמית אמרה לי פעם.
'יש פעמים שצריך לשכוח ולהמשיך הלאה אלא אם כן זה מישהו שהשפיל אותך אז כדאי לך לזכור ולהתנקם ולא הוא ימשיך'
אולי באמת הגיע הזמן לשכוח ולהמשיך הלאה. להיתקע בעבר לא יעזור לי.
מעכשיו אני לא אזכור את עמית או רון או אף אחד מהחברים שהיו לי, מעכשיו אני אתנהג כמו שתמיד הייתי. נערה מרדנית שלא רוצה חברים, מתעלמת מאלו שרוצים להיות חברים שלה ומאלו שלא רוצים להיות חברים שלה, שלא מחייכת לעולם, מצטיינת בלימודים אך לא מסכימה למשהו שלא הוגן. זאת אני ומעכשיו אני גם אהיה כזאת. נשארו לתחילת הלימודים חמישה ימים. בינתיים לפחות אני אקרא את הכללים, משהו שלא עשיתי עד עכשיו.
אחרי שגמרתי לקרוא את הכללים והחוקים גיליתי שעברה שעה.
הלכתי לישון לא הייתי רעבה.
לא ראיתי יותר את השותפה שלי ואת הדברים שלה. כנראה ברחה! פעם זה קרה גם עכשיו זה קורה.
~אחרי חמישה ימים~
קמתי בבוקר ושמתי את החולצה עם הכיתוב 'לפעמים המוות הוא האופצייה היחידה' ג'ינס ארוך וקפוצ'ון קשור סביב המותניים. לבסוף את הכובע שאני שמה את השיער שלי בתוכו ומשקפיי שמש. כול עוד התלמידים לא רואים את העיניים שלי אני אחיה עם זה.

יצאתי החוצה והתקדמתי לכיוון הלוקר שלי. היו בו את כול הספרים שהיה צריך לשנה. פתחתי אותו והוצאתי את ספר הלימוד שהשם שלו יכל להצחיק אותי אילולא הזכיר לי למה אני הולכת. קראו לו 'ערפד בקלי קלות'. הוצאתי אותו ושמתי אותו בתיק שלי, היה את השיעור הזה שעתיים שלמות וארוכות. ויהיה גם יום ארוך מאוד…
הסתכלתי בחלון, היה חשוך כמו.. איך להסביר את זה? האור בבוקר רק כחושך בהיר. כן!בדיוק! זה נראה ככה! (למי שלא הבין לא לדאוג אפילו הכותבת לא הבינה! 0_0)
נכנסתי לכיתה וישבתי בפינה קוראת את הספר השלישי של 'משחקי הרעב'. לדעתי הסדרה ממש יפה! במיוחד השני ספרים הראשונים!
כולם התיישבו ליד כולם חוץ מלידי. לא הייתה לי בעיה עם זה, זה דווקא שימח אותי.
הסתכלתי על המורה שבדיוק נכנסה, היה אפשר לראות את הבנים מזילים ריר אבל אני לא מאשימה אותם, המורה הזאת היא ממש יפה.
השיעור עבר יחסית בסדר. היא הסבירה לנו בשעתיים האלו את התקנון והכללים ואת עצמה ועשינו הכירות והיא אמרה שהיא גם המחנכת שלנו.
אספתי את הדברים שלי וכשסיימתי היה צלצול וישר יצאתי מהכיתה לעבר הגן אחרי שראיתי שלא עוקבים אחרי.
"שלום גן, הרבה זמן לא התראינו…" אמרתי והרגשתי כמו טיפשה. הלכתי לעבר הספסל שם וישבתי ואכלתי. המקום הזה הרגיע אותי משום מה.
נכנסתי לכיתה בדיוק דקה לפני הצלצול. כולם עדיין נעצו בי מבטים. לא ראיתי את כריסטיאן למרות שבעצם הוא לומד בתיכון עם עמית. אז למה באמת הוא לומד שם?…
אלכסנדר נכנס וביקש אותי ואמר לי להביא את הדברים שלי. כולם הסתכלו עלי ואני נאנחתי ואספתי את הדברים שלי והלכתי אליו. על הדרך אמרתי לו "אתה יודע יש סיבה שלומדים. כדי *לדעת* דברים."
הוא גילגל עיניים ויצאתי אחריו. שמעתי גיחוכים מהכיתה. מה כ"כ מצחיק אותם?!
"טוב רוני כפי שראית השגנו לך תעודת זהות ו-"
"למה כריסטיאן ממשיך לנהל את החיים שלו רגיל ואני תקועה כאן? ולמה הפכתם אותי לערפד?!" קטעתי את אלכסנדר.
"הוא ממשיך לנהל את חייו כרגיל כי אחרי ששינינו אותו עשינו הסכם שהוא יוכל לנהל את חיו כרגיל ויחזור כשירגיש צמא לדם ועד שיילמד לשלוט בעצמו יהיה כאן ובתמורה לכך הוא יגיד לנו מישהו או במקרה שלך מישהי שיש לה יכולות יוצאות דופן והפכנו אותך לערפדית כי את תהיי חזקה מאוד ברגע שתשתני ואנחנו צריכים כמ שיותר ערפדים חזקים בקרוב כי- עזבי כי כלום. לא היית אמורה לשמוע את זה"
"אני עוד אעלה את הנושא הזה בעתיד אבל יותר חשוב לי: כריסטיאן ידע שאתם תהפכו אותי לערפד?"
"לא הוא לא ידע. אנחנו רק ביקשנו ממנו להגיד שם של מישהו"
"טוב. עכשיו מה רצית?"
"כמו שאמרתי השגנו לך תעודת זהות ולדעתי כדאי לך לנצל אותה כי כשתרגישי משיכה לדם עלול לקחת זמן עד שתשלטי בזה ובגלל זה תיאלצי להישאר כאן."
"אוף! אני שונאת אתכם גם כן אתם עם הטמטום של הפיכה לערפד!" התרגזתי.
"טוב אז ככה את גם תקבלי חונך אישי ליתר ביטחון כי ממה שאנחנו ראינו עד עכשיו את חזקה מאוד והחושים שלך מוגברים כי כך היה שהיית בת אנוש והכול משתנה. אז תבואי מחר למשרד שלי ואני אכיר לך אותו." אמר. מה אמרתי לכם?! זה היה צפוי שאני אקבל עוד חונך!
הלכתי משם והברזתי למשך שארית היום, הייתי בגן.