לחיות באגדה- פרק 5

כשיצאנו מטווח ראייתם של ג'אפר והסולטן היא החלה להאט את הקצב. "מה הדבר שתלוי סביב הצוואר שלך?" היא שאלה, ונגעה באוזניות בקצה אצבעה. "אוזניות." השבתי. "שומעים דרך זה מוזיקה." היא נראתה מפקפקת. "את יכולה לנסות." הסרתי מעל צווארי את האוזניות והושטתי אותן אליה, והפעלתי באייפוד שיר בווליום נמוך. היא הפכה את האוזניות, סקרה אותן במבטה, ואז קירבה את אוזנה אליהן. עיניה נפערו, והיא הלבישה אותן על ראשה. עכשיו עיניה נפערו עוד יותר.
כשנגמר השיר היא הסירה מעל ראשה את האוזניות, ומסרה אותן לי. כיביתי את המוזיקה וענדתי אותן על הצוואר. "איזה מין קסם זה?" היא שאלה בחשדנות, וסקרה אותי שוב מכף רגלי ועד ראשי.
"זה לא קסם. זה דבר נפוץ במקום שממנו באתי, ולקח לי הרבה מאוד זמן לחסוך מספיק כסף בשבילן, אז אני אשמח אם לא תפרקו אותן כדי לגלות את הקסם או משהו." אמרתי. היא צחקה. ציפיתי שהיא תתעצבן על החוצפה שלי, כמו שעשו אחרים לפניה, ואז תתעצבן ותצווה לשלוח אותי לכלא- שוב, כמו אחרים לפניה. אבל לנסיכה היה חוש הומור יותר מפותח מלג'אפר (האחרים שהיו לפניה).
"אף פעם לא ראיתי כלי נגינה בצורתו של זה שיש לך על גבך." היא ציינה.
"אני מוכנה להראות לך. זו גיטרה." הורדתי את תיק הגיטרה מגבי, שלפתי מתוכו את הגיטרה האדמדמה האהובה שלי, והצגתי לה אותה. עיניה נפערו והיא לקחה בידה את הגיטרה. "בזהירות, אל תפילי אותה. מספיק היא נאלצה לסבול אותי. תחזיקי אותה מהצוואר- כן, ככה. כשפורטים על המיתרים נוצרים הצלילים." היא העבירה את אצבעה על המיתרים, בדיוק כמו שעושים אנשים שלא יודעים לנגן כשהם מחזיקים גיטרה בפעם הראשונה. אבל אני חושבת שלשם שינוי, אם הגיטרה הייתה מרגישה- היא הייתה נהנית מזה. מעולם לא אחזו בה ידיים מיוחסות.
"את יודעת איך לנגן בזה?" היא שאלה, והושיטה לי את הגיטרה.
"כן, כמובן." ניגנתי את "בית השמש העולה"- מהשירים הראשונים שלמדתי, והפשוטים יותר. "וואו!" היא נראתה נלהבת. "את יכולה לנגן עוד משהו?"
הפעם החלטתי להתחכם- רציתי לבדוק אם היא תכיר את השיר שניגנתי בתחנה, השיר שלדעתי הביא אותי לכאן- a whole new world. היות ובסרט היא ואלאדין שרו אותו על שטיח מעופף, לא ידעתי עד כמה יש קשר בין המציאות (עד כמה שזה מציאותי) של המקום בו אני נמצאת לבין הסרט.