כל כך קרוב אך כל כך רחוק פרק -27-

סורי שלקח לי כל כך הרבה זמן..מקווה שתהנו..הפרק שלפני האחרון..

פרק -27-

"בוקר טוב," אמרה מיכל בחיוך כאשר נכנסה לכיתה. היא הבחינה בחברותיה שהתקרבו לעברה ומיהרה להגיב לפני שרבקי או אשלי יאמרו משהו, "לא- אני עדיין לא מדברת עם חן,"
"ולא," פנתה לאשלי. "אני לא מתכוונת גם."
"מיכל, כבר עברו שבועיים, המבחן במתמטיקה בעוד יומיים, את חייבת את חן שיעזור לך!" אמרה רבקי בייאוש.
מיכל חייכה במתיקות ואמרה, "אני לא צריכה את חן, אני יכולה להסתדר בלעדיו!"
"ואם תסלחו לי, אני צריכה לגמור את שעורי הבית בהיסטוריה, אני לא רוצה שהמורה תמצא סיבה לכעוס עלי." ובמילים אלו היא צעדה לעבר הכיסא שלה.
לאחר כמה דקות נכנסה המחנכת לכיתה, "בוקר טוב," אמרה בחיוך.
מלמולי בוקר טוב נשמע בכיתה ולאחר מכן המורה התחילה בקריאת השמות.
"בוקר טוב, בנות. לפני שנתחיל בשיעור יש לי מספר דברים להגיד." פתחה המורה בדברים.
"סוף השנה מתקרב, לכן הבנות שיש להן מבחני השלמה לעשות שירשמו אצל המורה האחראית. אני לא צריכה להזכיר לכן שבת שלא תשלים את כל המבחנים שלה הממוצע שלה יהיה שישים," אמרה והסתכלה על כולם במבט חמור.
מיכל הסתכלה סביבה, הבנות נראו משעוממות. מצידה היא הבחינה ברבקי ואשלי שוחחו בשקט.
למיכל די היה נמאס מכל השיחות, המבטים והתלחשויות שהיו במהלך השבועיים האחרונים.
נכון שהיא לא דיברה עם חן בשבועיים האלה והיא עדיין לא מדברת איתו, הוא בגד בה, הוא שיקר לה, ולמרות זאת רבקי ואשלי מתנהגות כאילו הוא לא האשם.
"למה הם לא יכולות לראות שפעם אחת חן לא כזה מושלם?" תהתה לעצמה. "מה כל כך מושלם בו?"
אבל היא לא יכלה להתכחש שלא היה דבר שלא היה בו מושלם, החל מעיניו הכחולות, העור הבהיר, השפתיים האדומות, הרכות כל כך. הגוף המושלם, החזק והשרירי.
מיכל מהירה לגרש את המחשבות מראשה ומלמלה לעצמה בשקט, "מה לעזאזל הבעיה שלי? למה אני לא יכולה להתמקד בחבר הנוכחי שיש לי?"
אבל המחשבה על גלעד הובילה לתחושת אשמה, היא לא הייתה כנה איתו. גלעד היה נחמד ומקסים, רגיש וטוב לב, אבל.. אבל הוא לא היה חן וזה לא היה אותו דבר.
מיכל ישבה עוד כמה רגעים בשקט ולבסוף הגיעה להחלטה, היא לא יכולה להשלות את עצמה יותר, כל העניין חייב להיפסק.
לפתע הרגישה שמישהו מנער אותה בגב, היא הסתובבה במהירות כשהבחינה באשלי ורבקי מסתכלות עליה בדאגה.
"לא מתתי, תפסיקו להיות כאלה מודאגות, מה קרה?"
"המורה הודיעה שמשתחררים, תסתכלי סביבך," אמרה אשלי.
מיכל אכן הסתכלה סביבה, אף אחד לא היה בכיתה חוץ משלושתן. "אוה," אמרה מיכל בשקט.
"בואי כבר, יש לנו אוטובוס בעוד חמש דקות," אמרה רבקי.
מיכל התרוממה מהכיתה והתחילה לאסוף את חפציה, היא הסתכלה על חברותיה ואמרה, "תלכו אתן, יש לי כמה דברים שאני חייבת לגמור."
אשלי ורבקי הסתכלו עליה בדאגה ומיכל נאנחה, "אני לא הולכת להתאבד ואני גם לא הולכת לרצוח איזו חיה מסכנה, אני אהיה בסדר, אתן יכולות ללכת."
הן עוד הסתכלו עליה במבט לא בטוח אך לבסוף עזבו את הכיתה משאירות אותה לבדה.
מיכל התיישבה בחזרה על הכיסא מוציאה את הטלפון מכיסה וחייגה את המספר, היא הסתכלה על הטלפון, מוודה שהטלפון יחייג ממספר חסום ולבסוף לחצה אישור.
"זה עכשיו או לא," מלמלה בשקט כשאר שמעה את צליל החיוג. לבסוף שמעה את השפופרת מורמת וכעבור רגע שמעה את קולו.
"הלו," שמעה את חן. זה היה אותו קול מקסים, סקסי שגרם לה לפרפרים בבטן. היא לא יכלה לעשות את זה, היא פשוט לא יכלה, זה היה קשה מידי.
"מי זה?" שמעה אותו שוב שואל.
מיכל נשנקה בבהלה.
"מיכל?"
היא לא יכלה יותר והיא ניתקה. מיכל הסתכלה בבעתה על הפלאפון, מצפה שכל רגע הפלאפון יצלצל שוב.
היא מהירה לאסוף את חפציה ולצאת מהכיתה, היא ירדה במדרגות החוצה לעבר השער שלפתע הבחינה במכונית של חן.
"מה הוא עושה כאן?" מלמלה בשקט. היא הסתכלה סביבה. בצד הבחינה בגדר צדדית שהובילה אל מאחורי הבניין.
היא רצה לשם, קפצה מעל הגדר, מתעלמת מהחתך שנגרם לה ביד ורצה לעבר תחנת האוטובוס. היא המשיכה לרוץ עד שכבר התרחקה מספיק מבית הספר ואז בחנה את החתך שנגרם בידה. זה היה חתך מכוער שהיה על פרק הזרוע שלה, טיפות דם זלגו במורד הזרוע ומיכל מהירה להוציא מספר טישו לשים מעל השריטה.
היא עלתה על האוטובוס שהגיעה ונסעה, לאחר כמה שניות שלקחה נשימות עמוקות, היא הסתכלה החוצה, מבחינה בנוף הרגיל ונאנחה בשקט. היא הסתכלה על השריטה והבחינה טישו הלבן שכבר החל לקבל גוון אדום.
היא נאנקה בשקט, היא הוציאה עוד מספר ניירות טישו והחליפה אותם בניירות המלוכלכים.
ברגע שהגיעה לתחנה של ביתה, היא מהירה לרדת ורצה לביתה. ממהרת לשים את ידה תחת זרם מים קרים.

"צהריים טובים, תלמידות," נכנסה המורה למתמטיקה, מחזיקה בצרור דפים.
"לפני שנתחיל במבחן, מספר דברים." היא הסתכלה על התלמידות שנראו מעט נרגשות ולחוצות והמשיכה, "אני לא צריכה להזהיר אתכן לגבי העתקות או איזה שהן רמאויות, אם אני אתפוס בת שתרמה אני לא אתחשב והמבחן שלה יפסל, כיוון שזהו המבחן האחרון שלנו לשנה וככל הנראה בין המפגשים האחרונים שלנו בספסל הלימודים, רציתי להודיע שהמבחן יסכם את כל החומר, לפיכך המבחן הזה יכול לעלות או להוריד את הממוצע שלכן, אז אני מקווה שכולכן למדתן טוב."
התלחשויות נשמע ברחבי הכיתה. "בבקשה להיות בשקט, אני רוצה להתחיל את המבחן."
המורה חילקה את המבחנים בין הבנות והמבחן התחיל.
מיכל הפכה את דף המבחן והתסכלה בחשש על התרגילים, אך כאילו נס קרה לה, התרגילים היו קלים, את רוב התרגילים כבר פתרה, כמובן עם מספרים שונים, אך לא היה שום הבדל בין התרגילים שתרגלה עם חן לבין התרגילים שהיו במבחן.
מיכל נשמה בהקלה והתחילה לפתור.
"איך היה המבחן, מה יצא לך בשאלה שלוש?" זו היה השאלה הראשונה שנשאלה לאחר שהגישה למורה את המבחן ועזבה את הכיתה.
היא הסתכלה על חברותיה בחיוך ואמרה, "לא בא לי לדבר על המבחן, אני חושבת שטעיתי בחישוב באיזה תרגיל."
"יצא לך שלושים ושתיים בשאלה שלוש כי גם לי וגם לעוד כמה בנות יצא כך," אמרה נועה בהיסטריה.
מיכל לא ענתה ועזבה את הכיתה, ברגע שיצאה החוצה התנפלו עליה אשלי ורבקי. "איך הלך?" שאלה רבקי.
מיכל חייכה ואמרה, "אני חושבת שהלך לי די טוב."
רבקי חייכה באושר ואמרה, "אני כל כך שמחה, אולי תתקשרי לחן לספר לו את החדשות?"
מיכל הסתכלה על רבקי ואמרה, "אני לא חושבת, בכלל הוא עסוק אני לא רוצה להפריע לו."
"אל תהיי סתומה, אני בטוחה שהוא ישמח לשמוע ממך, קדימה, תתקשרי אליו." אמרה אשלי בעידוד.
מיכל הסתכלה על שתי חברותיה וחיבקה אותן, "אתן החברות הכי מדהימות בעולם,"
רבקי ואשלי מהרו להשיב חיבוק ומיכל שמעה את רבקי אומרת, "כן אני יודעת, אני די מדהימה."
מיכל צחקה ואמרה, "אני אלך…להתקשר."
רבקי ואשלי הנהנו בהבנה ומיכל צעדה החוצה, לחצר בית ספר. היא התיישבה בפינה שקטה ומוצלת וחייגה את המספר.
לאחר כמה צלצולים שמעה את קולו של חן.
"הלו,"
"הי, חן," אמרה מיכל בשקט.
"מיכל, הי, מה שלומך?" שמעה את קולו של חן ולפתע הוא נשמע ערני. "לא שמעתי ממך המון זמן, איך את? שמעתי שהיה לך את המבחן במתמטיקה, איך היה?"
מיכל נשמה עמוק ואמרה, "אני חושבת שהלך לי די טוב, רק רציתי להגיד לך את זה."
"אני שמח לשמוע," אמר. שתיקה שררה על הקו ולבסוף שאל חן, "מיכל?"
היא לא ענתה והוא המשיך, "אנחנו יכולים להיפגש?"
היא לקחה נשימה עמוקה, היא כבר החליטה מה היא הולכת לעשות, כבר יומיים שהיא הריצה את התוכנית בראשה והיום היא מקווה שתוכל להוציא אותה לפועל.
"לא היום, אולי מחר?"
"כן, כמובן, אז נקבע מחר בפארק בשעה ארבע וחצי, מתאים לך?"
"כן, נהיה בקשר."
"נהיה בקשר, בי מיכל,"
"בי חן," אמרה. וכעבור רגע הקו התנתק. מיכל הסתכלה על הטלפון וסגרה אותו. היא שמעה את צלצול הפעמון והמהירה לחזור לכיתה.

מיכל עמדה מחוץ לווילה, היא לקחה כמה נשימות עמוקות, הוא עושה את זה, היא עושה את זה.
"אני עושה את זה!" אמרה בשקט. היא לקחה עוד נשימה עמוקה ודפקה על הדלת. כעבור רגע דלת הבית נפתחה וגלעד עמד בפתח.
"מיכל, איזו הפתעה נעימה, משלומך?" שאל גלעד בחיוך.
"אני יכולה להיכנס?"
הוא הנהן בראשו ופתח את הדלת, מיכל נכנסה פנימה והסתכלה סביבה.
"תרגישי בנוח, אני אביא לנו שתייה. ההורים שלי הרגע עזבו, אבל זה בסדר."
היא הנהנה בראשה וחיכתה בסלון כשהלך גלעד למטבח להביא שתייה. היא הסתכלה על התמונות המשפחתיות שעמדו על המזנון.
"אני מקווה שנוכל ביום מן הימים לשים תמונה של שתינו," שמעה את קולו של גלעד לידה.
היא קפצה בבהלה. "אני מצטער, לא התכוונתי להבהיל אותך," אמר בדאגה.
היא חייכה בנימוס ואמרה, "זה בסדר, אני קצת לחוצה. גלעד אני באתי לדבר על… עלינו."
גלעד הסתכל עליה והיא המשיכה, "חשבתי על זה הרבה וגלעד, אין לי דרך אחרת להגיד את זה…"
"אתה מדהים, ומושלם וכל מה שבחורה הייתה יכולה לבקש אי פעם בשביל עצמה אבל, הבנתי שמה שמושלם כלפי חוץ לא בטוח מושלם כלפי פנים… גלעד מה שאני מנסה להגיד זה שאני לא חושבת שאתה ואני נוכל להיות ביחד, אני לא מתאימה לך, אני אוהבת מישהו אחר וכל זמן שאנחנו ביחד אני רק פוגעת בך יותר."
גלעד הסתכל עליה, הוא לקח נשימה עמוקה ושאל בשקט, "אז זהו זה? ככה זה נגמר, ה"זה לא אתה זה אני" סוג של בולשיט?"
מיכל הסתכלה על גלעד שלפתע נראה כועס ואמרה, "גלעד אני מבינה שאתה כועס ואני לא יכולה להגיד לך כמה אני מצטערת, אבל בבקשה תנסה להבין אותי…"
"להבין אותך?" שאל בגסות ."תעשי לי טובה, זה תמיד היה עלייך, "קשה לי גלעד, הוא מרגיז אותי גלעד, תעזור לי, גלעד," חיקה את קולו בלגלוג.
"זה תמיד היה בנוגע אלייך, ולמרות זאת שום דבר שעשיתי לא הספיק לך, תמיד הלך לחבר המחורבן שלך, חן."
הוא הסתכל על מיכל שנראתה מעט חיוורת ושאל בחיוך ארסי, "איך חן מנשק, טוב?"
מיכל לא ענתה והוא התקרב אליך, הודף אותה לקיר. "איך זה הרגיש אולי תדגימי לי?"
"גלעד, אני לא מרגישה בנוח, אתה יכול לשחרר אותי?" שאלה בשקט.
הוא צחק צחוק מריר ואמר, "אז עכשיו אני הבחור הרע, את יודעת," אמר בשקט. "זה לא היה חייב להיות כך, אם היית קונה את כל הדברים שאמרתי לך הכל היה יכול להיות מושלם, אבל את לא האמנת וכל פעם שחשבתי שעוד רגע את תעזבי את החרא הקטן הוא מיהר לשנות את הדעה שלך ואני הייתי צריך להתחיל הכל מחדש."
מיכל הסתכלה על גלעד ושאלה בשקט, "שתית?"
"זה משנה?" שאל, ומיכל אכן יכלה להריח בהבל פיו ריח אלכוהול. "שום דבר לא משנה כבר."
"אני חייבת ללכת," מלמלה בשקט וניסתה לצאת מן המעגל שחסם אותה לקיר אבל גלעד הדף אותה בחזרה ואמר, "את לא הולכת לשום מקום, לפני שאני מקבל את מה שאני רוצה."
"מה אתה רוצה?" שאלה בשקט. הלי שישים לב היא הכניסה את ידה לכיס החצאית וחייגה.
"אותך כמובן, אני רוצה שתהיי איתי, אני רוצה שתנשקי אותי כמו שנישקת את החרא הקטן, אני רוצה שתאהבי אותי כמו שאהבת אותו."
מיכל הסתכלה על גלעד בפחד ואמרה, "בבקשה אתה לא רציני, אני—"
גלעד הסתכל עליה בזעם, לקח אגרטל שעמד ליד המזנון וזרק אותו בחמת זעם, "אני נראה לך כאילו אני צוחק, נשקי אותי!"
מיכל הסתכלה עליו בפחד ואמרה, "אוקי, אבל אני לא יכולה לנשק אותך לפני שאני בודקת איך אני נראית ואיך הנשימה שלי."
"אני בטוח שנסתדר," אמר בחיוך מרושע.
"אבל אני לא, אני לא מסוגלת, בבקשה תן לי רק לראות איך אני נראית."
גלעד הסתכל עליה בכעס ואמרה כעבור רגע, "בקצה המסדרון יש שירותים, ותעשי את זה מהר."
מיכל הנהנה והתחילה לצעוד לער השירותים כששמעה את גלעד קורא לה שוב. היא הסתובבה והוא אמר, "הפלאפון שלך, כדי שאדע שאת לא מחייגת לאף אחד."
מיכל ניתקה את הטלפון והוציאה אותו מכיס החצאית, מגישה אותו לגלעד.
"ותמהרי," צעק לעברה כשצעדה במסדרון לעבר השירותים. מיכל ניסתה ללכת מהר, אבל רגליה פשוט לא נשמעו לה, היא כל כך פחדה.
היא נכנסה לתוך האמבטיה והסתכלה על עצמה במראה, היא הייתה חיוורת.היא שטפה את פניה, מנסה להרגיע את עצמה אך ללא הועיל.
כעבור כמה דקות שמעה את גלעד צועק שתצא.
"אני יוצאת, רק עוד דקה," צעקה בחזרה. היא הסתכלה סביבה. אך לא היה משהו שיוכל לעזור לה מלבד מספר סבונים.
היא יצאה החוצה, היא ידעה שאין דרך חזור אבל לא היה שום דבר שביכולת לעשות. היא ראתה את גלעד שרוע על הספה, כשראה אותה הוא חייך ואמר, "אז סוף סוף יצאת, באת לפנק אותי?"
היא הנהנה בראשה והתקרבה לעברו, גלעד נעמד, בקושי. היא עשתה עוד כמה צעדים לעברו עד שהיו במרחק של סנטימטרים ספורים, גלעד קירב את שפתיו לעברה, היא עצמה את עיניה כשלפתע דלת הבית נפתחה וחן נכנס פנימה.
מיכל מהירה לסגת אחורה, "תתרחק ממנה," אמר חן בזעם.
גלעד הסתכל בחיוך על חן ופנה למיכל, "אז קראת לו, הא?"
היא לא ענתה.
"מיכל, בואי הנה," אמר חן בשקט.
"זה בסדר חן, אני לא אפגע בה, אני הפסדתי," אמר גלעד בשקט, הוא נשכב על הספה ואמר בשקט, "לכו!"
מיכל הסתכלה על גלעד ואמרה, "גלעד, אני באמת מצטערת."
הוא הסתכל עליה ואמר, "לכו כבר."
חן לקח את ידה של מיכל והם עזבו, לא לפני שמיכל התקשרה להוריו של גלעד.
כאשר היו במכונית בדרך הביתה, חן הסתכל על מיכל שנראתה מרוקנת ואמר, "זה נגמר."
מיכל הסתכלה עליו ואמרה, "אני יודעת אבל… אבל המבט שהיה לו בפנים, אני כל כך מצטערת שפגעתי בו."
המכונית נעצרה מתחת לבית שלה וחן הסתכל על מיכל, "הי, הוא לא היה בסדר, זה לא אשמתך."
היא הנהנה בראשה ואמרה, "אני חושבת שאני אלך לישון, זה היה היום ארוך."
חן נד בראשו ושאל, "אנחנו עדיין נפגשים מחר?"
מיכל הסתכלה על חן והשיבה בחיוב. "ניפגש מחר." ויצאה מהמכונית, צועדת חזרה לביתה.

"אלוהים אדירים, מיכל, שמעתי מה קרה, איך את?" שאלה רבקי ברגע שנכנסה מיכל לכיתה בהפסקה
"אני בסדר, קצת מותשת, אבל בסדר, ברוך ה' שום דבר לא קרה. זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע אם חן לא היה בא."
רבקי הסתכלה על מיכל ואמרה, "אני כל כך שמחה לשמוע." ומיהרה לחבק את מיכל.
"על מה החיבוק?"שאלה אשלי שנכנסה לכיתה. "אני יודעת שהלימודים מסתיימים עוד שבועיים, אבל יש קצת זמן לחיבוקים, לא?"
רבקי חייכה וסיפרה לה את כל הסיפור, התגובה של אשלי לא הייתה שונה משל רבקי והיא מהירה לחבק את מיכל.
"את צריכה להגיש תלונה," אמרה אשלי בדאגה.
"זה בסדר, אין בשביל מה, דיברתי עם ההורים של גלעד והם אמרו לי שהוא יכנס לטיפול בארצות הברית, אז אני לא חושבת שנשמע ממנו בזמן הקרוב."
רבקי הנהנה בראשה ושאלה, "ומה עם חן?"
"מה איתו?" שאלה מיכל בשקט.
"הוא סיפר לך?" שאלה אשלי בקוצר רוח.
"סיפר לי מה?" שאלה אשלי בחשדנות.
רבקי הסתכלה על אשלי שהסתכלה עליה במבט זועם ואמרה, "זה שום דבר, אני מניחה שחן ירצה שתשמעי את זה ממנו."
"ישמע מה?" שאלה מיכל והסתכלה על חברותיה.
"בבקשה מיכל, אני בטוחה שח ירצה שתשמעי את זה ממנו," אמרה רבקי. באותו רגע הצלצול נשמע וכעבור רגע המורה נכנסה לכיתה.

מיכל ישבה על הספסל, השעה הייתה ארבע וחצי, היא הגיעה בזמן אז איפה חן, הוא מעולם לא איחר.
היא נעמדה בחוסר סבלנות והסתובבה הלוך ושוב, כל היום העסיקו אותה מחשבותיה לגבי דבריה של רבקי, "על מה הוא רוצה לדבר איתי?" חשבה לעצמה.
מרחוק יכלה להבחין בדמותו המתקרבת, היא חייכה בהקלה ואמרה כשהיה כבר קרוב, "חשבתי שכבר לא תבוא."
הוא חייך ואמר, "שנשב?"
היא לא ענתה אך התיישבה. במשך כמה שניות הם ישבו בשקט בוהים בנהר, בברווזים ששטו בשקט בנחל עד שלסוף חן הסתכל על מיכל ואמר, "מיכל, שבוע הבא תהיה הבגרות האחרונה שלי ואחרי זה אני טס לארצות הברית."
מיכל הסתכלה על חן בהלם והוא אמר, "בשבועיים הללו, שלא דיברנו יצא לי לחשוב. על השנה האחרונה, על כל מה שקרה בינינו ואני חושב שאנחנו..אני חושב שאנחנו צריכים הפסקה אחת מהשנייה."
מיכל הסתכלה על חן בחוסר אמון ושאלה, "אתה צוחק?"
חן הסתכל על מיכל ואמר, "אני מצטער מיכל, אבל השנה הזו הייתה מלאת מתחים, מלאת מריבות וזה לא מה שרציתי, זה לא מה שחשבתי שיוכל להיות בינינו אבל זה קרה."
מיכל לקחה נשימה עמוקה, "אז למה את טס?"
"אני רוצה לחשוב, אני רוצה לדעת אם כל זה שווה, אני פוחד שהידידות שלנו לא תשרוד אם משהו ישתבש כשנהיה..אם נהיה יותר.. יותר מרק ידידים."
מיכל הרגישה בדמעות מבצבצות ומיהרה למחות אותם בגב ידיה.
"לכמה זמן את נוסע?" שאלה.
"לשלושה שבועות, זה ייתן לי מספיק זמן לדעת, להבין. חוץ מזה, זה שלא נשרוד..לא דיברנו כמעט שבועיים בפעם הקודמת."
מיכל הסתכלה עליו ושאלה, "אז זהו זה? אתה נוסע ואני נשארת כאן?"
חן לא הסתכל על מיכל ואמר, "אני באמת מצטער."
הם ישבו עוד שעה ארוכה ליד הנהר, מעבירים את הזמם המועט שנשאר להם ביחד.

"אז הוא נסע?" שאלה מיכל. זה היה השבוע הראשון לחופש והיא החליטה לבלות אותו בביתה של רבקי.
"כן, לפני שבוע," אמרו אשלי ורבקי פה אחד.
"סורי, אני פשוט.."
"מתגעגעת אליו?"
"רוצה אותו?" הציעו אשלי ורבקי בו זמנית.
מיכל חייכה ואמרה, "לא, יותר חשבתי בכיוון של משעמם נהיה, אין מי שירד עלינו. במיוחד שהסדרה שלי בערוץ ויווה נגמרה."
רבקי הסתכלה על אשלי ואמרה, "חן השביע אותי שאני לא אביא לך את זה עד שהוא יטוס אבל אז הוא טס וראיתי את הפנים שלך ולא רציתי שגם זה יהיה—"
"רבקי, על מה את מדברת?" שאלה מיכל.
רבקי התרוממה מהספה צועדת לעבר השידה שהייתה ליד דלת הבית, היא פתחה את המגירה ושלפה מעטפה.
"זה בשבילך," אמרה רבקי בשקט.
מיכל התקרבה ולקחה את המכתב מידיה של רבקי, היא הסתכלה על המעטפה ואמרה, "אני אלך..אלך לקרוא את זה בחוץ."
רבקי ואשלי הנהנו בראשן ומיכל עזבה את הבית. כשהייתה מספיק רחוקה היא התיישבה בספסל, קרעה את המעטפה והוציאה את המכתב,
"מיכל היקרה,
כאשר תקראי את המכתב אני אהיה על המטוס לארצות הברית.
אני מקווה שכאשר תקראי את המכתב תביני את מניעי לטיסה.
למרות שלפני שטסנו דיברנו, אני לא בטוח שהבנת ואני לא בטוח שאני הסברתי כמו שצריך.
דבר ראשון לפני שאני מתחיל, אני רוצה רק להגיד שאני מצטער, כל כך מצטער אם פגעתי בך אני מעולם לא התכוונתי.
זוכרת את היום שבו את ורבקי פרצתן לי למחשב וחיטטתן לי בו, כמה כעסתי, ואת לא הבנת למה?
התחלת לצעוק עלי בספרדית, ולמרות שלא הבנתי מה אמרת ידעתי שדברייך היו מכוונים אלי- הרגשות שלך כלפיי.
לאחר שעליתי לחדר, ניסיתי לשחזר את דברייך אבל היה לי קשה, לא הבנתי מה אמרת אך היה משפט שכן חזרת עליו כמה פעמים, Te Ammo.
אני אוהבת אותך, זה מה שצעקת.
באותו רגע כששמעתי את המילים הללו מפיך כל מה שיכולתי לחשוב היה עלייך, נסעתי לדודים שלי כי חשבתי שזוהי סתם התאהבות קלה אבל זו לא הייתה וכאשר רציתי לגלות לך את רגשותיי כלפייך את סיפרת לי שיש לך חבר חדש.
ומאותו רגע העניינים הידרדרו, החבר שלך גרר אותך לחשוב עליי מחשבות נוראיות שהרגיזו אותי, במיוחד כשחשבת להאמין להם.
אבל בסוף כל שיחה תמיד הסתכלת עלי וידעתי שהאמנת לי, גם אם הראית לי אחרת.
ולמרות כל זאת, עדיין לא הסברתי לך למה נסעתי.
הסיבה האמיתית. מיכל, אני פחדן, לא יכולתי להתמודד איתך, לגלות לך את האמת, להראות לך מי אני מתחת למסכת האדישות והקרירות.
האמת היא שאני אוהב אותך! מיכל, אני אוהב אותך, וכאשר אני כותב את המילים על הדף אני מרגיש הקלה.
אך זה לא מספיק בשביל שאני אוכל להגיד לך את זה פנים מול פנים.
אני אוהב אותך מיכל, ואני מקווה כשאחזור מארצות הברית אני אוכל להגיד לך את זה לך, פנים מול פנים.

אני אוהב אותך, מכל הלב
חן."

מיכל קיפלה את הדף כשהחינה בדמעות שהרטיבו את הדף ומרחו את הדיו. היא לא עשתה דבר כדי לנגב את הדמעות ונשארה שם זמן רב על הספסל עם עצמה ועם המכתב.