אחרי המוות- פרק 1

החיבוק של אימי היה ניסיון להוציא ממני את האשמה. אך הם לעולם לא יצליחו שלי לא אמא שלי, לא אבא שלי, לא האחים שלי ולא קריסטין. הוא מת, הוא לא יחזור כל הרגעים שחלקנו לא ניתנים לשחזור. הרעידות בגוף חוזרות על עצמן שוב ושוב. "למה?" צרחתי בתוך זרועותיה של אימי. אולי כל מה שעליי לעשות זה להצטרף אליו, פשוט לגמור את הסיפור הזה שנקרא החיים, אף פעם לא היה לי עניין בהם. "קרה משהו?" קרא אבי בדאגה ונכנס במהירות לחדר, "הכול בסדר" אמרתי וניגבתי את פני אבי התקדם אלי וחיבק אותי "הכול יהיה בסדר" אמר בקול מרגיע הלוואי ויכולתי להאמין. "ההלוויה תתחיל בקרוב אנחנו צריכים לצאת" אמר אבי, יצאנו מן הבית זה היה יום עם שמש חמימה ומעט עננים, רוח שמלטפת מזג אוויר מושלם ככה בדיוק התנהגותו הייתה. חיפשתי את העננים האפורים והצפופים את הגשם החזק את הרעמים והברקים שיודיעו על האבל שלי אך הם לא מיהרו להגיע, נכנסנו אל המכונית הנסיעה הייתה שקטה ידעתי שהוריי מפחדים מההתפרצויות הקרובות. גופי עדיין רועד התאפקתי עם הדמעות לא נתתי להן להשתחרר מעיניי לא הפעם הוא היה רוצה שאמשיך הלאה אבל, אבל אני לא יכולה לא בלעדיו הוא היה חלק עצום מחיי הוא היה לצידי בכול נפילה ועכשיו הנפילה נגרמת בגללו, ניסיתי להסיט את דעתי בהיתי בשיערי השחור בכלל לא יכולתי לראות אותו כאשר נח על השמלה השחורה אני זוכרת איך הוא שיחק בשיערי והייתי אומרת לו שיפסיק איך אוכל להודות לו. אני לא רוצה להמשיך הלאה אני רוצה לחזור אחורה לחזור אחורה ולעמוד במקום. האובדן הזה גורם לליבי להיאטם בהדרגתיות עד שייאטם בצורה סופית.

הרכב נעצר, אני יוצאת מהאוטו אך רגליי כושלות אני אפילו לא מצליחה לעמוד ישר, בכל צעד שלי אני מתקרבת אל הוריו, ואני סוקרת את תמונותיו ברחבי האזור יש כאלו שאפילו לא ראיתי מעולם. החוזק שלי מתחיל להיעלם, אני מתחילה להתפורר עוד צעד אחד, זיכרון חוטף את מחשבותיי החטיפה הארורה מופיעה כמו סרט מול עיניי ללא שליטתי. שמעתי את קולי קורא אל דילן, "מלאני את בסדר?" קולו של דילן. ובכייה של קריסטין מאשר את הנורא מכל. הירייה, היא הייתה מכוונת לכריס "כריס" צרחנו כולנו, אך לא קיבלנו תשובה התחלנו לבכות בקולי קולות. התחילו להיות רעשים וצעקות, אבל אלו לא היו אנחנו. יריות שוב נשמעו, והרגשתי שידיי משתחררות כיסוי הראש ירד. אבי היה מולי, ואמר "אל תסתכלי הצידה ילדתי, אל תסתכלי" הוא אמר זאת. אבל קצת מאוחר מידי ראיתי אותו שרוע על הרצפה בתוך שלולית דם, "תצילו אותו, תעשו משהו" צרחתי. דילן תפס אותי חזק, ואמר בקול רועד "אין משהו שנוכל לעשות". הסתכלתי על הטלפון של כריס, הוא היה לא רחוק ממנו בהיתי בצג. מה שהיה כתוב שם כרסם את לי את הלב 'מלאני לא צוחקת באמת נחטפנו תבואו במהירות' הוא הציל אותי, הוא הציל אותי. רצתי אל קריסטין היא בכתה כמו משוגעת. יכולתי להבין אותה, היא אהבה את כריס והוא אותה ועכשיו הוא מת. מילה כול כך כואבת, מורכבת משתי אותיות. התחבקנו. "אני יעזור לך, אני מבטיחה" אמרתי תוך כדי שאני בוכה. "מלאני הוא מת" אמרה בקול שקט, והמשיכה לבכות "אני יודעת, בואי נצא מכאן. זה לא עושה לך טוב" אמרתי. בצעדים כושלים יצאנו ראיתי את אמו של כריס, לא יכולתי להסתכל לה בעיניים. ניגשתי אליה בזמן שקריסטין הלכה אל אמא שלה. "לורטה, הוא מת" אמרתי, וקרסתי אל תוך גופה. "אני לא מאמינה, הילד שלי הוא מת" צרחה לורטה בכינו יחד. נשאבתי בחזרה אל המציאות, כאשר הנחתי את כף רגלי ונעמדתי מול הוריו של כריס. התחבקתי איתם, הניסיון שלי לא לבכות נכשל פרצתי בבכי נרגעתי מעט והתקדמתי לעבר מקומות הישיבה. מצאתי את מקומי בין דילן, לקריסטין. הייתה דממה, לאף אחד לא היה מה לומר, עד שמילותיה של קריסטין קטעו את השתיקה הממושכת. "אני חוזרת לפורטלנד" אמרה, "מה את לא יכולה לעזוב" אמרתי והבטתי עליה. יכולתי לראות את השבריריות בעיניה, "אני מצטערת, אבל אני חייבת" אמרה, הנהנתי והישרתי את מבטי. ההלוויה התחילה, החזקתי את הידיים של דילן וקריסטין. "לא משנה שאת עוזבת, אנחנו נשמור על הקשר. ואנחנו נשאר יחד לנצח, בבקשה" אמרתי בקול רועד. הוא החל להישבר והדמעות עמדו להתפרץ\ אמו של כריס החלה לדבר על הבמה. "כריס ילד שלי, אהבתי אותך יותר מכל. הסבת לי רק אושר, הבאת לי אור לחיים ביום בו נולדת. עכשיו עזבת את העולם, כל כך מוקדם יותר מידי מוקדם. אבל מה לעשות? הגורל הקיש על הדלת, והחליט שזה הזמן לקחת אותך. למה?, למה עזבת בלי להגיד שלום?. תחזור כריס בבקשה, עדיין מוקדם זכית רק ל-16 שנות חיים. אתה צריך עוד, כריס אני אוהבת אותך. ואני יודעת שאתה נח בגן עדן, תזכור שאהבתי אותך" כאשר הקול של אמו נשבר הרגשתי את ליבי מתנפץ לרסיסים, הוא מת הוא באמת מת. נקראתי להיות הנואמת הבאה גררתי את רגלי אל הבמה. לא רציתי להיות שם, זה לא קורה, זה לא באמת קורה, הוא לא מת. תגידו לי שהוא חי. בבקשה תגידו לי שהוא חי. הגעתי למרכז הבמה, כול העיניים נישאות אליי. "כריס, תמיד היית יותר גבוה ממני ועכשיו אני מעליך, מעולם לא האמנתי שזה יקרה, ציפיתי שנזקן יחדיו כחברים טובים לנצח. המוות שלך, היה דבר שלא קיים בכלל במוחי. אני חייבת לך את חיי ונשמתי, עזרת לי כל רגע שהייתי בשפל כל פעם שנפלתי. היינו ילדים עם בעיות, שלא ידעו לזרוק, רק לתקן ניסינו לתקן אחד את השני. כנראה שאני לא יודעת לתקן, כי אתה מת עכשיו. אני כל כך מצטערת כריס, אתה היית החבר הכי טוב שאי פעם אוכל לבקש. לא משנה מה עברתי עמדת לצידי, גם אם הייתי צועקת עלייך היית חוזר. הצלת אותי המון פעמים, ולי הייתה ההזדמנות אחת להציל אותך ונכשלתי." התחלתי לבכות, וגופי קרס נפלתי על ברכי לא הייתה לי שליטה על גופי עיניי חשכו.