כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 15

רוני חיבק אותי בחוזקה ובחמימות, מספר דמעות נזלו על גבי פניו, חשתי במגע המים הלח אשר נחת על גבי עורי.. מעט היה מרתיע אך לא השתחררתי, גם לא רציתי, אני יודעת שזכיתי למגע חם ודואג מליאם ואמה, אך לזכות מאחיי האהובים חשוב לי לא פחות, ועוד לחשוב שהדאגתי אותם, ועכשיו אני הדואגת היחידה.
אני לא רוצה שליאם יגלה את האמת על חיי, שאני לא נהפכתי לנערה אשר הדיכאון התהומי הציף את חייה רק בגלל שנבגדתי, אלא יש עומק והרבה מעבר ממה שנדמה, אך אם והוא יגלה זאת .. והרחמים יחלו בכאב כחתכי סכין בעורי השברירי שבקושי חשתי, איני אוכל גם להאשים את רוני או אמילי כי לא יהיה במה להאשים.. הם אינם אשמים בכך, לא ספרתי עליו, בקשתי בקשה מסוימת.. השארתי את רגשותיי כלואים בכלוב בתוך עמקי בטני ולבי ללא כל דרך להתפרץ, ההרגשה הייתה בלתי נסבלת אך בכל זאת שמרתי כסוד.
אמילי רצה לצד השני של מיטתי, כנראה הבינה שרוני לא ירפה מהחיבוק בזמן הקרוב.. שלושתנו התחבקנו כגוש אחד, דמעות נזלו מעיני שניהם אך אני לא בכיתי או נאבקתי בדמעה קטנה ועדינה.. לא רציתי שליאם יראה עוד נקודת חולשה או רגישות שבי, אך כלל לא חשבתי עליו כרגע אלא שאני חשה שוב כחלק ממשהו, כחלש מהמשפחה הזו סוף כל סוף, כה המון זמן חשתי שונה מכולם, חשתי מבודדת ומוקפת בחומות אשר בניתי לעצמי לאורך החודשים האחרונים, כבר שכחתי את ההרגשה הזו ואת האושר שהיא מסוגלת לגרום, איני מאמינה שהחמצתי זאת, כיצד הרשיתי לדבר הזה לקרות?!
היינו כגוש אחד, מחובקים בזרועות האחר, בזרועות אשר לא ירפו לעולם אפילו אם והם לא נוגעות, הגוש הזה חיזק את עצם העובדה שאני נזכרת כיצד להיות שוב שייכת, ולא שייכת לדבר מה טיפוסי.. אלא למשפחה, למשפחתי שלי.
אפילו שלא התבוננתי בו, חשתי את חיוכו של ליאם נח אלינו מהמראה של שלושת האחים יחדיו.
לאחר מספר דקות התנתקו בעת ובעונה אחת, צפיתי בליאם אשר נשען על גבי הקיר בפינה, זרועותיו משולבות, מבטו מרוכז בדבר אשר לא ידוע לאיש, הסקרנות לא צבטה בי במיוחד מהלהט לדעת על מה מחשבותיו נודדות אלא יותר הוקסמתי ונפלתי בזכות יופיו מחדש, הוא נדמה כפסל אשר פוסל בהשקעה ובתשומת לב רבה, יופי אשר נדמה כעל אנושי, זה שוב קרה לי.. הייתי חייבת למרות הכאב שזה כרוך, להתקרב אליו.. לגעת בידו שוב.. להאמין שהוא אנושי. הייתי מרותקת מהצפייה במבטו המתרכז.. או יותר נכון להניח, בפניו המחוטבות.
"כיצד הדבר האיום הזה קרה לך?" שאל אותי רוני בעדינות אך מסכת פניו נשאה חרדה רבה.
"אני לא רוצה לדבר על זה.." לחשתי ביני לבין עצמי, רק עצם העובדה שהאדם אשר אשם בזאת בדרך מסוימת.. הפסל המופלא, נמצא במרחק מטרים ספורים מפניי, האדם שאני אוהבת פגע בי, אך איני הפליל אותו לעולם, איני אפגע בו ויגרום לו לדעוך יותר ממה שכבר עוללתי, אולי ואיש לא מודע לכך אך זוהי עובדה שאין דרך להתחמק מפניה.
"את יודעת שתהיה חייבת לדבר על כך בשלב מסוים.." לחשה אמילי בחצי חיוך מעודד.
"ואם ואני לא?" שאלתי בלחש וברעד, למה דווקא הוא? למה דווקא ליאם היה חייב להיות אותו האדם אשר קשור לכך בדרך שהי מסוימת.. ?
הדבר היחיד שאני רוצה הוא לשכוח מהלילה המזעזע הזה, אני רק רוצה להדחיק את כאב המכות החדות כסכין ובטלטול רב הרחק מלבי עד כמה שאפשר, מהזיכרון אשר קוללתי בכך שעדיין חרוט בראשי.
אך יותר מהכול, אני רק רוצה לשכוח מההודעה של ליאם אשר התחילה את הכול.. איני יודעת אם לכעוס עליו או לא, אני יודעת שאיני רוצה בכך ומעבר.. זקוקה לו יותר מתמיד, אבל הוא אשם בזאת לא פחות, והפעם הדבר רשמי.. לא כמו במות קריסטין אשר לא נתתי יד בעניין.
"למה בכלל עזבת את הבית?!" נזף בי רוני.
"כי..בגלל.. בגלל ש.." גמגמתי חסרת אונים, לא היה לי מה לומר.
"עזבו אותה!" לפתע צעק אליהם ליאם. "אני והטיפשות שלי אשמים בכך!!" צווח, צווחתו גרמה לגל של צמרמורת לעבור בכל עורי במהירות הבזק וללבי לפעום בחוזקה וברעש איום אשר הייתי בטוחה שנשמע למרחקים ללא הפסקה למרות שידעתי שהדבר חסר הגיון, אמילי קפצה לרגע במקומה ואז נשמה עמוק, הצווחה הדהדה בחלל החדר הריק, כה מנוגדת ושונה לשקט העדין והרך אשר שרר כאן מלפני מספר רגעים.
רק רוני ירה לכיוונו מבט ארוך ולא נוקב , אלא רצחני, מוכן ומזומן להוריד לליאם את ראשו, ידיו היו מכווצות לאגרופים שהיה ונדמה ולא יפתחו שוב לעולם, ואני יודעת שהדבר לא נראה בברור אך להבה בערה בזוג עיניו. "אתה מה?!" נבח עליו ונעמד במקומו.
במהירות שלפתי את ידי לכיוון זרועו עד כמה שאפשר, כל תזוזה הייתה קשה מידי ודוקרת בחוזקה עד תחושה בלתי נסבלת ובלתי שפויה, ידעתי שהדבר כרוך במאמץ ובקושי רב אך אני יגן עליו.. אני יגן על ליאם, אני יודעת שלא מגיע לו אך .. אינני אסלח לעצמי לעולם אם ולא אפעל כך, רוני אינו קשור בכך גם, זה רק בין שנינו, ו..
ואני אוהבת אותו, אני אמות אם אחי אפגע בו.
כל תזוזה צבטה בי ללא כל הרפיה או רחמים, רעדתי בזמן שנגעתי בעורו, אך לא היה לי די זמן לנשום עמוק ולהתחיל לקוות שהכול בסדר, הייתי חייבת לעצור את אחי כרגע.
באותה השנייה שנגעתי בו הוא התרחק ממני ופסע לכיוון ליאם.
"אתה מה?!" חזר באיום תוקפני על שאלתו.
"רוני.. בבקשה…" לחשתי בקול מתחנן אשר מבקש שיפסיק זאת, לא כאן, לא בפני אמילי, לא בפניי, איני יכולה לראות שהוא יעולל לו דבר מה מנגד עיניי ופשוט לשבת חסרת כל אונים.
"כן, אני אשם בכך!" חזר על עצמו ליאם . הייתה רגע של שתיקה , ובשנייה האחרונה שרוני התכוון להטיח את אגרופו בפניו המדהימים, שיגרום לעיניו אשר נדמות כמקור אור ליופי ולביטחון העצמי לנזק מסוים, שרציתי לצרוח 'לא!!!' , אך לא יכולתי, ליאם דיבר .
"ואני כה מצטער ליאל.. בבקשה רק תני לי להסביר ואת תביני הכול.." מלמל וכלל לא נראה דואג מאגרופו של אחי הרותח מזעם, אלא רק התעמק בפניי בדאגה מה תהיה תגובתי ומה המחשבות שלי כלפיו כרגע, אני מקווה לפחות שזה כך.
"אני בטוחה שנוכל לדבר על כך ביחידות.. אמ', רוצ'וק.." מלמלתי ואמילי נעמדה באותו הרגע ומשכה את רוני ללא הצלחה, הוא נעמד כגוש פלדה בעל כוח אדיר וכלל לא ניתן להזזה.
"רוני.. בבקשה בוא!" גערה בו במעט.
"את לכי, אני נשאר" אמר בהחלטיות.
"אני באמת מעריך ומודה לך שאתה כך.." אמר ליאם אך רוני קטע אותו.
"אל 'שחק אותה תמים כאן! אתה לא מדבר אתה בלעדיי ושתוק!" נבח עליו באיום ובזרועות משולבות המעידות על סמכותיות.
"אני מודה לך שאתה דואג לה, שאתה לצדה.. זה מדהים בעיניי ואני שמח שהיא מוגנת, אבל בבקשה אם תוכל אני אשמח לקבל את רשותך ולדבר עם אחותך בפרטיות". אמר לו ליאם והביט בפניו בשלווה וסובלנות מנסה לשמור על קור רוח, כה שונה מאחי.. וכה קרוב ללבי, שרוני אלך כבר!
"רוני!!" צעקה עליו אמילי . "תן לילד המסכן לדבר אתה, הם בתוך בית חולים עם מצלמות בכל פינה, אני בטוחה שהוא לא יעולל לה דבר רע".
"אם ותיגע בה.. אפילו נגיעה אחת קטנה.. זהו הסוף שלך נקבה!" הזהיר אותו רוני ודחף אותו בחוזקה מדרכו ליציאה, אמילי נגררה כזנב אחריו.
וכך נותרנו רק שנינו, אני וליאם, הוא חייב לי תשובות אבל לאחר שראיתי כיצד הוא התמודד מול אחי המאיים אשר כולם מפחדים מפניו רק על מנת לדבר איתי, אני כה משתוקקת לספר לו מה אני מרגישה כלפיו.. זה הדבר החשוב כרגע בשבילי, אני רוצה בזאת, זה בוער בתוך תוכי בלבה אשר עומדת להתפרץ יותר מאי פעם.