ילד אמיתי- פרק 5
"מעולה, אתה מתקדם טוב!" אמר לי האיש בחליפה, שבשבועיים שחלפו גיליתי שקוראים לו טים. הוא עבד יחד עם אמא שלי במסגרת הפרויקט, כך הוא אמר.
חרקתי שיניים. בשבועיים האחרונים עבדתי יחד עם הצוות של המדענים, אותם כבר למדתי להכיר מעולה, לווסת את הכוח שאני מפעיל עם הגוף החדש שלי וללמוד להשתמש בו. טים רוצה שאני אגיע לאיזון מושלם. בינתיים אני לא מצליח להרים ביצה בלי שהיא תתפוצץ לי בין האצבעות.
הושטתי את ידי לעבר הביצה שעמדה על השולחן, מנסה להרים אותה בעדינות ככל שהצלחתי, למתן את הכוח שאני מפעיל.
פלאק. נותרתי עם שברי ביצה נוטפים בתוך ידי. רטנתי, וזרקתי אותה לפח האשפה האוטומטי ליד השולחן, המלא כבר בשברי ביצים.
"אין שום אפשרות להתאמן עם משהו פחות, אתם יודעים, מלכלך?" שאלתי, מתחיל להתעצבן. ערימת הביצים בפח באמת הייתה גדולה.
"לא, לא! אנחנו רוצים לתת לך תמריץ להצליח!" אמר טים, מלווה את דבריו בתנועות ידיים מוגזמות, מה שהצחיק אותי.
"ייתן לי תמריץ להצליח? איך בדיוק?" שאלתי אותו.
"טוב… לא בדיוק חשבנו על זה. אבל תחשוב על זה שבמקום לאכול את הביצים האלו כחביתה מזינה וטעימה אתה שובר אותן בזו אחר זו! איזה עוד תמריץ צריך?" הוא אמר לי.
"ברצינות?" ההבעה על פניי וודאי הייתה שילוב בין שעשוע לחוסר הבנה.
"בסדר… אני חשוב שאתה צודק. חשבנו גם על עפרונות, אתה יודע, כתיבה. רוצה לנסות?" הוא אמר במבוכה.
צחקתי. "זה עדיף על ביצים, אני חושב שאני אסריח מביצים למשך כל החיים שלי" אפילו שידעתי שזה לא נכון. לעור המלאכותי היה איזה מנגנון שניקה אותו דרך פתיחת הנקבוביות או משהו כזה. בזמן שטים הסביר לי על זה הייתי עסוק בלמתוח את ידיי ולשחק באצבעות הרגילות למראה שלי.
"אתה לא תסריח מביצים, והיית יודע את זה אם היית מקשיב לי לפעמים" הו נזף בי. מה אמרתי לכם?
שניים מהמדענים, שענו לשמות ג'ייק ואיאן, פינו את מיכל הביצים הגדול שעמד על קצהו של השולחן, וחזרו כעבור מספר דקות עם עפרונות ודפים. לקחתי עיפרון ודף, הנחתי את הדף על השולחן, והתחלתי לנסות לצייר בצורה המוכרת לי כבר. לפני התאונה אהבתי מאוד לצייר, והייתי טוב בזה.
העיפרון נשבר לרסיסים ונוצר חור גדול בדף. לפחות הצלחתי להרים את העיפרון, גם זה משהו.
לפעמים אני חושב שיש דבר כזה יותר מדי אופטימיות.
תגובות (0)